ראשי > Uncategorized > הירושימה בחדרה: "האנרגיה במתקן הגז הנוזלי שיוקם, שווה ל-55 פעמים של אנרגית הפצצה האטומית"

הירושימה בחדרה: "האנרגיה במתקן הגז הנוזלי שיוקם, שווה ל-55 פעמים של אנרגית הפצצה האטומית"

by ליאור וגמן lior wegman on Monday, 18 April 2011 at 09:41

בניגוד לצו סגירת וועדות התכנון המחוזיות, נועדו ביום חמישי האחרון (14/4/2011) ראשי מועצות מקומיות מאזור השרון וחוף הכרמל, כדי להכריז על מאבק ציבורי משותף, נגד החלטתה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה להקים את מתקן הגז הנוזלי של ישראל, במרחק של 2.4 ק"מ מול חופי חדרה.

על פי המידע שנאסף ע"י מטה המאבק, נמצא, כי האנרגיה במתקן הגז הנוזלי שיוקם, שווה ל-55 פעמים של אנרגית הפצצה האטומית שהוטלה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית, על העיר הירושימה ביפן. יצוין, מתקן הגז העתידי מול חופי חדרה, מוגדר ע"י ה-C.I.A, כיעד הטרור המסוכן ביותר לבני האדם.

מטה המאבק בהקמת מתקן ליבוא גז נוזלי מול חופי חדרה, מדגיש, כי; "למרות האיוולת הכלכלית ביבוא גז שעולה לפחות פי 4-5 מהגז ב"תמר", "דלית" ו"לוויתן". למרות הסיכון הבטיחותי והביטחוני העצום. למרות הסיכונים הסביבתיים האדירים. למרות ההליך התכנוני השגוי מיסודו. אנו לא דורשים, כי תבוטל התוכנית להקמת מתקן גז נוזלי בישראל.

"אנו דורשים" – אומרים במטה המאבק; "הרחקת מתקן הגט"ן למרחק של כ-15 ק"מ מהחוף. הליך תכנוני שקוף ומקצועי בשיתוף העיריות והמועצות האזוריות. וכן קיומו של סקר בטיחות, סקר ביטחוני, ותסקיר השפעה על הסביבה, אשר יעשו ע"י מומחים בלתי תלויים" – עד כאן כאמור, דרישות ונייר עמדת מטה המאבק בהקמת מתקן ליבוא גז נוזלי מול חופי חדרה".

ההחלטה על הקמת מתקן הגז המסוכן התקבלה ב-8/2/2011 תחת מעטה של חשאיות וצנזורה תקשורתית קפדנית.

מטה המאבק הנ"ל התכנס חודשיים מאוחר יותר, ויש לציין כי המידע על שנאמר בפגישה לקוח מכתבת מקומון שולית שהופיעה ברשת. המידע נחסך מאמצעי התקשורת הרחבים. בהתחשב בעובדה כי מדובר בפרוייקט התשתיות הגדול בישראל, ובכך שלא נערך דיון ציבורי בעניין, יש להניח כי מוטלת צנזורה על פרסום המידע על ידי בעלי אינטרסים במשק הגז.

סכנת הכלייה המרחפת מעל ראשנו עקב בניית המתקן, יחד עם התרצותם של חברי מטה המאבק והתרפסותם בפני תאגידי האנרגיה, מעוררת חוסר נוחות ואומרת דרשני. נראה כי הגיע הזמן לבחון את אופן קבלת ההחלטות במערכת החברתית שלטונית שלנו.

על פי הדיווחים המעטים, אמור המתקן לקלוט גז מיובא. זאת במקביל לקידוחי ההפקה בשדות הגז הישראליים שעורכת נובל אנרג'י באמצעות סדקו אקספרס, בכוונה לייצא את הגז הישראלי. מהלך זה, אשר נדמה כחלמאות או כחוסר תיאום בירוקרטי, למעשה חושף טפח מההגיון הצרוף של המערכת הכלכלית בה אנו שבויים.

גז מקומי ניתן למכור בזול, בעוד מחיר גז מיובא מאמיר ככל שמתרחק היעד מן המוצא. חברות התובלה, ההולכה וההנזלה, שהן נדבך משמעותי בתאגידי האנרגייה הבינלאומיים, גוזרות קופון נכבד מההכרח של כל מדינה לייבא גז, ובמקביל לייצא גז מקומי, ואף מתגאה בגאיית הרווחים, בעליית המניות, ובהנחלת "צמיחה כלכלית" לעולם השרוי במשבר.

התנהלות אבסורדית זו של משק האנרגייה העולמי לא מתקבלת בעין יפה במדינות הריבוניות על פני הגלובוס, ובכל זאת היא משגשגת ועולה, על אפן, ועל חמתנו. אנו זוכים כאן להצצה חטופה ונדירה אל מבושי הגלובאליזצייה של ימינו, ללא בגדי המלך שהיא רגילה לעטות בנוכחותנו. למרות הבושה, המלווה כל חרישה מחוץ לתלם, הבה נתבונן בנחת.

במבט לאחור, נבחין כי שנות השגשוג שאחרי מלחמת העולם השנייה הכניסו את ראשי התאגידים הרב לאומיים של ארצות הברית לתקופה של ערעור.

היה עליהם להתמודד עם עולם מתפתח עצמאי מקולוניאליזם, ומול איגודים חזקים ותובעניים מבית. הכלכלה צמחה במהירות, העושר שיוצר היה עצום, אך הבעלים ובעלי המניות נאלצו להתחלק בחלק ניכר מהעושר הזה, באמצעות תשלום מיסים ומשכורות הוגנות לעובדים.

כדי לזכות מחדש בשליטה שאבדה, החלו התאגידים לאמץ מוסדות אקדמיים, אשר תיווכו את עמדותיהם לציבור, והעניקו להן הילה מדעית. מעבר לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו בהנהגת מילטון פרידמן, ששמה יצא למרחוק כאבן השתייה של הכלכלה הניאו ליברלית, מימנו התאגידים רשת חובקת עולם של מכוני לימוד ומחקר שהולמים את האינטרסים שלהם להשתלטות על כלכלות לאומיות ריבוניות.

הדוקטרינה כללה שלושה כללים עיקריים:

1) הפרטה – העברת משאבים ונכסים ציבוריים לידיים פרטיות ובכך הוצאה של רוב ההון יחד עם רוב רובה של המערכת הכלכלית מחוץ למערכת הפוליטית, וריכוז ההון בידיים בודדות הרחק מהישג ידו של הציבור הרחב.

2) שחרור המשק מפיקוח ממשלתי – פתיחת גבולות מסחריים לאומיים לשוק הגלובאלי באמצעות חקיקה, הנמכת מיסוי לתוצרת זרה ולמשקיעים חיצוניים, הפסקת סבסוד ממשלתי של מוצרי יסוד, ודיכוי כל ביטוי של ריסון המשק באמצעות מדיניות כלכלית לאומית. מהלך זה מאפשר שליטה חיצונית במשאבים מקומיים. כלומר, קולוניאליזם כלכלי.

3) השהיית הדמוקרטיה – צמצום זכויות אדם ואזרח המאפשר השלטת תוכניות המנוגדות לאינטרסים של רוב האזרחים. במדינות מסוימות, באמצעות קיצוצים מופלגים בתקציבי הרווחה, ובאחרות, באמצעות תקנות מגבילות המביאות למעצרים ולהגבלת חופש הביטוי.

ההשתלטות נעשתה תמיד כחלק ממדיניות החוץ האמריקאית, והוסוותה תחת המעטה הצדקני הסמיך של הגנה מפני הקומוניזם, החלת דמוקרטיה, השלטת סחר "חופשי", מלחמה בטרור, או שיקום.

מכשירים הכרחיים נוספים הם "קרן המטבע הבינלאומית" ו"הבנק העולמי", שהוקמו בתום מלחמת העולם השנייה כדי לחלץ מדינות ממשבר. בפועל, מנצלים גופים אלה את חולשת המדינות הנזקקות, ומתנים את עזרתם הכלכלית ביישום מוקדם של שלושת התנאים שצויינו, המצמיתים את המדינה לאינטרסים תאגידיים.

כשקרן המטבע לא עמדה בציפיות של התאגידים, החלו אלו להשתמש במכשיר חדש: ניצול מלחמות מקומיות ואסונות טבע, ואף יזימת משברים כלכליים באמצעות ספקולציות שקריות על פחיתותו של ערך המטבע, כזרזים המאפשרים לכפות על המדינות ההלומות את הסדר הכלכלי החדש.

מכשיר משמעותי נוסף בהגשמת החזון התאגידי הוא ארגוני זכויות אדם. ארגונים אלה הוקמו בכל רחבי העולם מכספי התאגידים על מנת לענות על הצורך של הציבור לטפל בעוולות האיומות שגרמו התאגידים. זאת כמובן בלי להפנות אצבע מאשימה כלפי התאגידים עצמם. דוגמה לכך היא קרן פורד אשר מימנה את ארגוני זכויות האדם בצ'ילה, שאילו היו מתחקים ברצינות אחר מפירי הזכויות היו מגיעים לקרן פורד עצמה.

בנוסף, ישנם המיזוגים, הרכישות, והאחזקות הצולבות בשוק התקשורת, שמאפשרים לתאגידים לשלוט, לסנן, לצנזר, ולהציג לציבור הרחב את המידע המגיע מסוכנויות הידיעות, רק על פי האינטרסים הכלכליים שלהם. כך יוצרים כלי התקשורת בקרב הציבור הרחב, תמונת עולם מעוותת המנתקת בין התאגידים הדורשים עובדים צייתנים וכנועים לבין משטרי האימים הדיקטטוריים, המספקים להם זאת.

ההפרות הבוטות ביותר של זכויות האדם ביובל החולף, שנתפסו בדרך כלל כפועלם הסדיסטי של משטרים אנטי דמוקרטיים, בוצעו למעשה בחסותם של תאגידים תאבי בצע, מתוך כוונה תחילה להנהיג "רפורמות" רדיקליות, ולתחזק כלכלת שוק חופשי:

"העלמתם" של שלושים אלף איש בידי החונטה ששלטה בארגנטינה בשנות ה-70, הייתה חיונית לאכיפת המדיניות של אסכולת שיקאגו שהמדינה אימצה אז, כשם שהטרור היה שותף פעיל בתמורה כלכלית מאותו סוג עצמו שהונהגה בצ'ילה.

ההלם שהמיטו הטבח בכיכר טיאנמן ועשרות אלפי המעצרים שבאו בעקבותיו, הוא שאפשר למפלגה הקומוניסטית בסין, ב-1989, להפוך חלקים נרחבים מן המדינה לאזור יצוא מתרחב והולך, שתושביו הפועלים מפוחדים מכדי לעמוד על זכויותיהם.

ברוסיה, ב-1993, החלטתו של בוריס ילצין לשלוח טנקים להפגיז את בניין הפרלמנט ולאסור את מנהיגי האופוזיציה, היא שפינתה את הדרך להפרטת החיסול של סטנלי פישר שהעלתה לגדולה את האוליגרכים הרוסים הנודעים לשמצה.

ב- 1982 שירתה מלחמת פוקלנד מטרה דומה עבור מרגרט תאצ'ר בבריטניה: האנדרלמוסיה וההתרגשות הלאומנית שעוררה המלחמה אפשרו לה להשתמש בכוח עצום לדיכוי פועלי המכרות השובתים, ולפתוח בקדחת ההפרטה הראשונה שהתחוללה בדמוקרטיה מערבית.

מתקפת נאט"ו בבלגרד ב-1999 יצרה את התנאים להפרטה מזורזת ביוגוסלביה לשעבר – יעד שקדם למלחמה.

במזרח אירופה, אמריקה הלטינית ובאפריקה, בשנות ה-80, היה זה משבר חובות שאילץ מדינות להפריט עצמן.

הממשלות נאנקו תחת לחצי ההיפר אינפלציה, חובותיהן היו כבדים מכדי שיוכלו לסרב לדרישות שבהן הותנו הלוואות מגורמים זרים, ובלית ברירה הן הסכימו לסיוע בינלאומי, תמורת הבטחה שזה הדבר שיציל אותן מאסון כבד עוד יותר.

באסיה, המשבר הכספי של 1997- 1998, שהיה הרסני כמעט כמו השפל הגדול באמריקה, הוא שהכניע את הארצות שכונו "נמרי אסיה" (תאילנד, אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים, קוריאה הדרומית) והבקיע את השווקים שלהן בפני מה שתואר בניו יורק טיימס כ" מכירת החיסול הגדולה בעולם".

למרות שברבות מן הארצות הללו נהג משטר דמוקרטי, הרי שהתמורות הקיצוניות הכרוכות במעבר לכלכלת השוק החופשי לא נאכפו בצורה דמוקרטית. נהפוך הוא: האווירה של משבר קיצוני סיפקה את התירוץ הנחוץ שיאפשר לפעול בניגוד לרצונם המפורש של המצביעים, ולמסור את המדינה לידיהם של "טכנוקרטים" כלכליים.

תהליך זהה מתרחש היום במדינות גוש היורו.

משברים פוליטיים, חילופי שלטון, אסונות טבע או פיגועי טרור תועלו גם הם להשתלטות התאגידית.

התמוטטות הקומוניזם בפולין ב-1989 נוצלה להגנבת מדיניות ניאו ליברלית על חשבון תוכניותיה של מפלגת סולידריות של לך ואלנסה ליצירת קואופרטיבים לניהול המפעלים בידי העובדים.

עליית הקפיטליזם הקיצוני בעשורים האחרונים היא גם תוצר של דעיכת הקומוניזם. דעיכה זו אפשרה לאמריקאים להפסיק להילחם על לקוחותיהם בהבטחת מדיניות קפיטליסטית פושרת, פשוט מכיוון שלא היו להם עוד כל מתחרים.

פיגועי ה-11 בספטמבר בארצות הברית אפשרו הנעת תמורות אדירות בעולם כולו. הממשל של בוש מיהר לנצל את האימה שזרעו הפיגועים, לא רק כדי לפתוח ב"מלחמה נגד הטרור", אלא גם כדי להבטיח שתהיה זו מלחמה שכולה למטרות רווח, ובמקרים רבים, רווח אישי.

בוש, צ'ייני, רמספלד ועוד היו מושקעים במניות תעשיית הנפט ותעשיית ביטחון הפנים והחוץ.

בעיראק, היוו הפיגועים אצטלה להשתלטות התאגידים "אקסון מוביל", "שברון", "של", "בי-פי", ו"האליברטון" על שדות הנפט, באמצעות הפלישה האמריקאית.

בעיראק צצה תופעה חדשה של פעולות הומניטאריות חיצוניות של סיוע ושיקום המיושמות למטרות רווח. היום רווחת תופעה זו כפרדיגמה הגלובאלית המקובלת. משמעות הדבר, היא שהמלחמות והטיפול במקרי אסון עברו הפרטה כה מלאה, שהם עצמם נהפכו לשוק החדש, עד כי שוב אין צורך לחכות לקץ המלחמה כדי ליהנות מהשגשוג, ואין תמריץ למנוע אותה.

הצונאמי שהכה בדרום אסיה והוריקן קתרינה שהטביעה את ניו אורלינס ב-2005, שימשו גם הם לעליית כוחם של התאגידים ומחזיקי מניותיהם, ולתהליך שיקום מופרט למטרות רווח.

התהליכים שעברו על כל העולם, עברו גם על ישראל.

מדינת ישראל כפי שאנחנו תופסים אותה, על פי הגישה המסורתית של מדינת לאום דמוקרטית, אינה קיימת עוד.

במקומה אנחנו פוקחים את העיניים למשטר חברתי שמנכ"ל ה-OECD כינה רפובליקת בננות.

מבחינה כלכלית, בהובלת רמון ופרץ נשברו ארגוני העובדים ונחשפו לניצול, נמכרו תנובה ומפעלי ההסתדרות מידי הציבור הישראלי לידי אזרחים פרטיים מקורבים לשלטון, אשר הלוו את הכסף לרכישה מקופת המדינה, והפעילו אנשים בשלטון להערכה מינימאלית של שווי החברות על ידי הוצאת האדמות והנכסים שהיו ברשותן מהמשוואה.

בהובלת ביבי נפתח לראשונה השוק המקומי לתאגידים זרים, היכולים לקנות משאבי טבע ותשתיות לאומיות בישראל, בתמורה לכניסה של חברות ישראליות לבורסות העולמיות. אלא, שבחדירת התאגידים הוחלשה הריבונות הלאומית על האמצעים הכלכליים, ורווחי העתק שזרמו למדינה התרכזו בידיים מעטות והנחילו קיטוב חברתי מואץ.

מבחינה שלטונית, אקדמאית ומשפטית, עלו נערי אסכולת שיקאגו על ידי "נערי פרס" ו"חוג הכפר הירוק" והנחילו את שיטתם לכל שדרות החברה ולכל רוחב הקשת הפוליטית , ללא כל שיח ציבורי וללא הכרעה אזרחית דמוקרטית. מסעות הבחירות מומנו עתה בידי תאגידים בינלאומיים שיכלו להזרים כסף רב ולהבטיח לכל מועמד משרות עתידיות בדירקטוריונים של עסקיהם, בתמורה לייצוג מקסימאלי של האינטרסים הזרים שלהם בכנסת. כך חדרה גם שחיתות בקנה מידה חדש. עם הפרטת מנגנוני הליבה של המדינה, הורעה יכולת הרגולצייה על המגזר העסקי והתאגידי.

מבחינה תקשורתית, חוסלו העיתונים המפלגתיים ועיתוני ארגוני העובדים. כל העיתונאים נדרשו לעבור מחוזים קיבוציים לחוזי העסקה אישיים. בכך וויתרו על כוח ביקורתי מאורגן. גם לתחום זה נכנסו משקיעים זרים וזרם כסף רב שניתק את התקשורת מנאמנותה למדינה, לקיום הדמוקרטייה ולציבור.

מבחינת ייצוג דמוקרטי של חירויות האזרח, חדרו עמותות של הקרן החדשה לישראל ואחרות, אשר כולן ממומנות על ידי תאגידים בינלאומיים שמעוניינים להסיט את תשומת הלב מגורמי העוולות ומצמצמי החירויות – התאגידים עצמם, לשיח משפטי אינדיווידואליסטי שמבטל את יכולת ההשפעה הדמוקרטית (התארגנות, ביטוי, ומחאה) על אורחות החיים במדינה.

מבחינה ביטחונית, נמכרו מפעלי התעשיות הצבאיות לידיים פרטיות ולידי תאגידים. המערכת מסתמכת על מידע מגופי מודיעין, מחקר ועיבוד נתונים פרטיים, באופן שמקדם אינטרסים כלכליים תאגידיים על פני טובת הציבור, ועל פני בטחון חוץ ופנים. עקב הסודיות והיעדר השקיפות והרגולצייה, נותרת מערכת הביטחון חשופה לשחיתות יותר מכל מערכת אחרת.

לסיכום, השתלטותה הברוטאלית של נובל אנרג'י על שדות הגז הישראליים, גנבת 70% מרווחי הגז על ידיה ועוד 20% על ידי באי כוחה כאן בארץ – תאגידי הגז הישראליים, הותרת 10% לציבור הישראלי, תהליכי התכנון, הקידוח, וההנזלה החשאיים, הפזיזים והמופקרים, והיעדר תוכניות מגירה למקרי חירום, הם כולם תוצרים של השתלטות התאגידים על חיינו, וחיסולם השיטתי של מנגנוני הפיקוח, הניהול, והרווחה המדינתיים האוטונומיים.

אנחנו, הישראלים, אף פעם לא נרתענו ממלחמה על הבית, ותמיד ידענו להתגייס כתף אל שכם למען חיים של שלום וביטחון. למען שגשוג. למען היותנו אור לגויים. היום כל אחד צריך לקום למאבק הציוני על ריבונות ועל חירות.

מודעות פרסומת
:קטגוריותUncategorized
  1. יואל אמת - נהול סכונים
    אפריל 23, 2011 ב- 12:25 pm

    סכון ביטוחי העירייה ורכוש התושבים
    קיום סכון מוחשי וברור כמתואר בכתבה עלול להביא לך שחברות הביטוח ישקלו
    האם להגביל לעירייה ולתושבי אור עקיבא את הכיסוי הבטוחי לרכושם למקרה של
    אסון רבתי כתוצאה מתאונה במצבור הגז. נושא זה עולה כל אימת שיוצא לאור
    סכון חריג בהיקפו לאזור מסויים. לפיכך רצוי לקחת גם גורם זה בחשבון כהרעה
    פוטנציאלית של זכויות התושבהים המבוטחים לקיום בטוחים נאותים לרכושם ולהכנתסם.
    נזק אזורי עלול לשבש את החזרה לפעילות שוטפת בדיוק כמו נזק רעידת אדמה או נזקי
    מלחמה ולכן מומלץ לתושבי האזור לשקול דרישה מהממשלה להוסיף את הסכון האמור כסכון
    מלחמה להלכה המזכה את נפגעיו בפצוי ממשלתי מטעם מס הרכוש.
    הדרישה כנ"ל תהיה הגיונית מאחר והאתר יהפך ליעד לפיגוע חבלני ובעת מלחמה יהפך
    למטרה לטילים של האוייב אשר פגיעתם עלולה להצית את המאגר ולפגיעה באזור כולו.

    בברכה
    יואל אמת
    יועץ לנהול סכוני ביטוח
    יועץ הביטוח של עיריית אור עקיבא.

  1. מאי 29, 2011 ב- 1:45 am

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: