אני אוהב את הארץ/ יהודה כסיף

 

אוהב אותה. מאז הטיול מים לים. מאז המסע למכתש הגדול. קופסאות שימורים בארגזי ירקות. חולצה כחולה ושרוך. מכנסים חאקי וכיסים בחוץ. נעליים גבוהות ופאטס מהצבא הבריטי ומסטינג של אבא מהמילואים. אז הייתה הכאפייה על הצוואר סמל ציוני שהסתדר מצויין עם כובע  הגרב על הראש. כלומר אז.

 

אני אוהב את הארץ.   פשוט אוהב. מאז.

 

פעם הגענו לעובדת, טיפסנו. הכרנו את הנבטים והרחנו את ריחו של השרף הבוער. באחד מגאיות החוואר שרנו מול ירח לבן "מעבר להרים ולמדבר….." שרנו בשקט. כך שרים שירים לא חוקיים.   אחר כך באנו לבקר עם הילדים. בכניסה עמד שומר. ביקש דמי כניסה. שילמנו בחפץ לב. אני אוהב את הארץ. למה שלא אתן כמה גרושים לאהובתי? שתקנה לה משהו, צעיף, זוג עגילים. אולי פסלי ברזל, אולי מיצג אור- קולי, תלת-מימדי רב-ערוצי. אחר כך מישהו שבר שם את העתיקות וריסס כתובות. שטויות, לא ביג-דיל. כולה עתיקות.

 

נסענו לחוף פלמחים. הסלעים קידמו את פנינו ובהם ברכות מים קטנטנות. דגיגי כסף קפצו מבריכה לבריכה לבקר את החבר'ה. בדרך לקחנו אספן נחשים ובתיקו נחשה. הוא הראה לנו גתות עם מוזאיקות לבנות ושיחי גפנים ששרדו מזמן-מזמן. הענבים היו קשים ומתוקים. כמעט צימוקים. אחר כך באנו לבקר עם הילדים. מישהו מתח חבל לרוחב הכביש וגבה דמי כניסה. שילמנו בהבנה. הרי אני אוהב את הארץ. למה שאחסוך כמה שקלים מאהובתי? אולי במקום כיסא פלסטיק שבור ומחסום מחבל מישהו יבנה בודקה וידאג למעט צל עבור גובה הכספים. החוף היה מלוכלך. כל כך הרבה ניילונים, בקבוקי שתיה קפסאות בירה החליפו את המוזאיקות. לא נותרו גפנים. נעלמו הצימוקים. שלט גדול דיבר על מלון או פרוייקט יוקרה, לתושבים זרים מאד.

 

נסענו לחוף הרצליה. החוף נפתח מקו המים ועד צוקי הכורכר. כלבים רצו אל המים הרדודים מבקשים את כדורי המטקות. כאשר הלכלוך מתנקז לרגלי הצוקים, אפשר לפעמים להתעלם ממנו ולהתעטף פשוט בשקיעה. אפשר  ללכת רחוק רחוק מתחת לצוקי הכורכר, מעבר לסידני עלי כמעט עד געש ואפילו אחרי. כלומר, אפשר היה. עכשיו יש שם מרינה ומלון דירות וקניון. ועל הצוקים בתים נהדרים עם ארבע כווני בריזה ונוף שש שקיעות והמון עצי דקלים כמעט כמו בברזיל. וגדרות וחברת שמירה עם 4X4 וקוז'ק מהבהב. אבל מה זה חשוב? הרי יש קניון. קניון יוקרה שקירותיו מעוצבים כמו אולם חתונות שמעוצב כמו קניון שמעוצב כמו חוף ים בהוואי. או טאהיטי, או ריו דה ז'נרו, או אולם "חצרות המלכה"  בבת ים או באור יהודה.  אבל לאהובתי אי אפשר בלי קניון. אחד לפחות. הרי אי אפשר בלי קניון. אז שיהיה לה קניון, לשובבה. שילמנו דמי חניה וקנינו משהו. שגם הקניון הזה יוכל לשלם ארנונה לאהובתי.

 

היינו יורדים פעם לכנרת. הכנרת, זוכרים? "כן, "על חוף ים….. ארמון לתפארת". פעם. אני כבר לא כל כך זוכר בברור. הייתה שם שריפה, איפה שהוא, לא? היום אנחנו רואים אותה לפעמים. דרך הגדרות, בין שלדי המלונות שבעליהם פשטו הרגל.

 

גם ים המלח היה משהו כזה מעניין. "אתר מורשת עולמי", עאלק. זאת אומרת כשהיו  שם גם ים וגם מלח ולא היה מסוכן לפול לתוך הבולענים הרעבים לטמבלים מאוהבים כמוני. דווקא אמרתי לאהובתי – אולי נעשה משהו עם השלטים האלה? מה זה "לים המלח" כשאין ים? ואיפה האמת בפירסום?

 

פעם נסענו לחרמון לגעת בשלג. שלג! אתם יודעים מה זה שלג ילדים? שלג אמיתי. ובדרך החבר'ה מנווה אטי"ב ביקשו דמי כניסה. ואני נתתי. למה לא? הרי זה החרמון שלהם והשלג שלהם, בעצם. לא? קשה נורא בצפון וקר ורוחות, אז למה שלא אתן שם כמה שקלים? הרי אחרי הכל נסענו איזה שלוש ארבע שעות אז בגלל חמישים שישים שקל, לפרסס ולחזור? לא חבל? ומה יגידו הילדים?

 

פעם אחת סיפרו לנו שיש רצפת פסיפס מדהימה. ממש מדהימה, פה קרוב, בין לוד ובין רמלה, ממש קרוב. כזו שמצאו במקרה וכיסו באדמה כדי שחלילה לא תינזק. רצנו כולם לראות את הפסיפס היפהפה של אהובתי. של אהובתי, כן, שלה, שלה ורק שלה! כלומר עד שרשות העתיקות עקרה ושלחה לניו יורק או לוס אנג'לס כדי שהיהודים שם יתפעלו מבגדי החמודות של אהובתי. אתם יודעים, היהודים מניו יורק, לוס אנג'לס או פאריז. אלה שקנו את הדירות הריקות בכפר דוד, במלון דניאל, מגדלי יוהוהו, ונאות עקרב "וואלה-איזה-וילה-מדליקה". אז אהובתי נשארה מצולקת משהו, כמו…כמו כוויה. כמו מכת סכין שהגלידה… כן, בין לוד ובין רמלה. אתם יודעים איפה שיורים ברחובות… מעל צלקות הבתים, עצי הזית העקורים, בתי הבד שנחרבו… שם דווקא לא גבו ממני כסף למרות שאמרתי לאהובתי "אולי את צריכה משהו… אולי איזה כביש, מדרכה, גדר…משהו ? לא ? שום דבר? מה קרה, את מצוברחת? "

 

ועכשיו שרפו לי את הכרמל. לי הם שרפו. כן לי. אתם יודעים, היכן שביום בהיר אפשר היה למצוא את שויצריה. אפשר היה לאכול פיניונס. אפשר היה למצוא אורניות. אפשר היה להסתובב בשוק בדלית אל-כרמל ולקנות המון דברים שלא צריך ולנגב חומוס ולשלם לאהובתי. שתהיה שם. שלא תברח.

 

אז עכשיו התקשר אלי אפי שטנצלר. אתם יודעים זה שהצליח כראש עיר והשתרבב לקרן הקיימת. אחלה ג'וב. משכורת-משכורת ורכב ונסיעות ולישכה ומעמד….ומשכורת-משכורת…. כן קרן קיימת שפעם קנתה קרקעות ונטעה יערות וגם לא כל כך שמרה עליהם. זאת אומרת לא רק היא לא שמרה עליהם, גם רשות הגנים הלאומיים, ורשות העתיקות  והמשרד לאיכות המסתובבת, ושרי הפנים המזוקנים והמכופפים לדורותיהם,  וכל "היזמים" שגבו ממני כספים, ואני דווקא שילמתי, בחפץ לב. הרי זה היה בשביל אהובתי, לא?

 

אז אפי שטנצלר היקר ושאר י"ורים יקרים, מנכ"לים נכבדים ושרים סביבתיים למינהם. אז ככה. עכשיו תקפצו לי. לא משלם ולא נותן גרוש. זאת אומרת אני עדיין אוהב את אהובתי, אבל אהבה אפלטונית כזאת, מהבטן. כזאת שתופסת את הלב בשירים ובשושנים. עכשיו חברים – תכניסו יד לכיס שלכם. כן, הכיס שאליו נכנסו המשכורת וההטבות והנסיעות והקשרים, ותשלומי הנדל"ן, הזבל"ן, היחצ"ן  והצפצפ"ן  וכל הדרעק הזה. קחו משם מה שמלכתחילה היה צריך ללכת לאהובתי.

 

הרי גם אתם אוהבים את אהובתי, נכון?

 

 

 

יהודה כסיף

 

kassifus@yahoo.com