רוכב אופנים במשבר/ גדעון ארון

בעשר השנים האחרונות אני מנסה לעשות שימוש גדול ככול האפשר באופניים ככלי התחבורה המרכזי שלי לנסיעות פנים עירוניות. גם בבאר שבע וגם בגבעתיים/תל אביב.

רכיבה עירונית היא מהירה יעילה ואפילו שומרת קצת על כושר. הדילמה בין נסיעה על הכביש לבין נסיעה על המדרכה עומדת תמיד על הפרק: על הכביש נוסעים מהר יותר ועם פחות מכשולים מצד שני מסכנים את החיים עם הנהג הישראלי המצוי לעומת זאת בנסיעה על המדרכה יש מכשולים רבים , הנסיעה מקוטעת מאוד ויש איטנרקיצה קבועה עם הולכי רגל.

בשנים האחרונות אני נוסע בעיקר על המדרכה בגלל פחד מנהגים חסרי אחריות (בעיקר כשהם פונים ימינה ולא רואים אותי לידם)

אתמול מצאתי את עצמי באחד האירועים הלא נעימים של חיי, נסעתי על המדרכה, לא מהר , באזור עם פחים ושלטים כך שצריך לזגזג על המדרכה פתאום הופיעה מולי אישה לא צעירה שיצאה מפתח הבית שהיה מוסתר כולו עם גדר חיה.

התוצאה – רוכב אופניים אחד מרוח על הרצפה עם האופניים עליו – אישה אחת שכובה על הרצפה עם חבלות קלות ובעיקר הלם רב.

את האמת אם אני הייתי יוצא מהבית ומישהו היה מעיף אותי באויר עם האופניים, כנראה שהייתי הורג אותו , אבל הפעם הייתי בצד הלא נכון של המשוואה…..

לא יודע מה לעשות – אני לא רוצה לרכב על המדרכה יותר, אני לא רוצה לרכב על הכביש.

מה עושים !@#$$

—

גדעון אורן – יו"ר סניף התנועה הירוקה ברמת גן

כך בקופנהגן

השתקפות החברה הישראלית מבעד חלון האוטובוס – מיכאל קורדובה

את תחילת הפוסט הזה כתבתי לפני שהוקמה התנועה הירוקה, זמן קצר אחרי שחזרתי לארץ משהות ארוכה בניו יורק. בה הייתי הדבר הרחוק ביותר מלהיות פעיל סביבתי או חברתי. השינוי שעברתי שם הוא עצום. חמש שנים, חמש שנים חייתי בלי רכב, בלי רישיון, רק עם תחבורה ציבורית. זה לא היה תמיד קל. לפעמים הייתי צריך במשך חודשים לבזבז שעות בכל יום כדי לחצות אני ניו יורק מצד לצד. אבל ככה כולם או לפחות רובם. יש הגיון בחיים בעיר ללא רכב. שם הפכתי לירוק ועדיין לא הבנתי.

אני מסתכל מחלון האוטובוס ואני רואה החברה הישראלית…נהג אחד חותך, אחר צופר, שני מחנה על מדרכה שלישי זורק לכלוך מהחלון. כל הרכבים מזהמים וכולם מרעישים ממש מדינת עולם שלישי
האם זאת ממלכת הסטארטאפ אשר חוזה את העתיד או רק עוד נרקומנית של נפט? האם די לחברה הישראלית מחדרי האוכל של הקיבוץ או הצבא? כולם רוצים את הפינה שלהם גם כאשר הם נמצאים במרחב הציבורי? כבר לאף אחד לא אכפת מהאחרים ברחוב? האם אין יותר תרבות רחוב? או סתם אין יותר תרבות?

אני כבר לא ממש מאמין ברכב פרטי שמזהם את חיי בכל דרך אפשרית מרעש אויר ועד מרחבים של פלדה במקום מדרכות ופארקים, אני לא ממש יכול למצוא חניה מתחת לביתי בתל אביב ובנוסף אין לי מספיק כסף כדי לבזבז על רכב ידידותי לסביבה וחניה בחניון העיריה. לכן אני מבזבז זמן יקר מדי יום בתחבורה הציבורית. תחבורה ציבורית לא יעילה, לא הגיונית, לא חברתית. ולפעמים נראה שהיא כזאת רק כדי לגרום לרוב האנשים להמשיך להשתמש ברכבם הפרטי.

יום שישי מסויים עלינו אני ובת זוגי על אוטבוס מאיזור קרית אונו לכיוון מרכז תל אביב. עניין של נסיעה של 45 דקות מוגזמות ( 10 דקות עם רכב פרטי ) . אחרי נסיעה של 25 דקות קצת אחרי הכניסה לגבעתיים נכנסנו לתוך מפרצון של תחנות אוטבוסים לאחר כמה דקות שבהם האוטובוס לא זז וכולם מתלחששים באוטובוס ביררנו על מה ומדוע העיכוב הנוסף. מתברר שלפנינו חוסם את המפרצון מונית חונה שנהגה החליט שזה המקום האידיאלי לחניה. בטח "ירד לשניה לקנות סיגריות" נהג האוטובס ניסה לצפצף כדי לזרז את נהג המונית לחזור ולהזיז את המונית אבל כנראה שהנהג לא היה בכלל באיזור אחרי בערך 10 דקות או יותר החליט נהג האוטובס שכנראה אין ברירה וכדי להמשיך בנסיעה הוא חייב לעשות רוורס ארוך ומסוכן ביותר עד לתחילת המפרצון וחזרה לכביש זה כמובן לקח זמן מיותר נוסף וסכנה עוד יותר מיותרת לתנועה.

לא ברור לי ממש מדוע ,אולי פשוט זה היה הקש ששבר את גב גמל, אבל הרגשתי באותו הרגע שדי לי. למה אני, שמנסה להוריד עוד רכב מיותר מהכביש, לגרום לפחות לחץ ופחות זיהום צריך לסבול יותר מכולם? למה אני צריך להידחק לאוטובסים דחוסים עד גיחוך ולנשום את ריח הגוף של אנשים שטרם גילו את הדאורדורנט? למה אני תמיד צריך לצאת באוטבוס שלפני כדי שבמקרה שהוא יאחר או בכלל לא יגיע יהיה לי סיכוי נוסף, למה אני צריך לממן את חברות האוטובוסים שעדיין לא רוצות להתפתח לתחבורה ירוקה יותר או לתשתית איכותית יותר. הרי לי מגיעה זכות הקדימה. אנחנו 30-40 אנשים באוטובוס? יש עוד אחד מאחורינו? למה גם אנחנו צריכים להיות בפקק? ברכב משלי לפחות הייתי יכול לשלוט במוסיקה, או במיזוג או בריח. זה פשוט לא פייר.

נורה ירוקה נדלקה מעל ראשי, כאן הבנתי שאני ירוק, וכנראה גם מאוד חברתי. אני רוצה לשנות. אני רואה חוסר הגיון או סתם אבסורד מבוסס שחיתות ומרגיש צורך עז לעשות, לפעול, לצעוק לתוך מגפון. זה התחיל כאן באוטובוס בפקק ומשם הוביל לתחנות פחמיות ליצור חשמל שחור וממשיך עד למאבק נגד ניצול עובדי הקבלן. זה הכל מעסיק אותי, מבשל לי את הדם. אני רוצה לקחת חלק במנגנון שיתקן.

את עניין התחבורה הציבורית אני לקחתי הכי קשה. כן זה די מוזר שיש כל כך הרבה דברי רעים מסביב. אולי פשוט כל הזמן הזה באוטובוסים בפקקים בישל לי את המוח. למה לא מגיע לנו זכות קדימה. הלו ! אני סובל כאן בשבילכם.
טוב גם בגלל שאין לי כסף לאופציה אחרת, אבל בכל זאת, הציבור מרוויח, תנו לנו לעבור !

אז מה אתם אומרים? רכבת תחתית, אה. כמו בניו יורק. זה נשמע אדיר. אבל כולם רואים מה קורה. החברה שלנו כנראה עדיין לא בנויה להרים כאלה פרוייקטים. אולי צריך להאשים את המדיניות החדשה של ההפרטה והרחקת המדינה מהאחריות שהיא חייבת לציבור. נראה הכי טוב זה לתת למישהו אחר לבנות , הוא יפעיל, הוא ירוויח ואז יתן בחזרה למדינה. הבעיה היא ,שבדרך כלל חשוב לאנשי העסקים האלה , יותר להרוויח מאשר לתת בחזרה לציבור. זאת הרי העבודה של המדינה. יש עוד המון סיבות מדוע הרכבת הקלה בתל אביב לא תגיע בזמן הקרוב. אז מה עושים?

את מערכת הסעת ההמונים של קורטיבה אתם מכירים? נו… זה ניצן הורוביץ… הבחור ממרצ שעוד היה בזמנו כתב בערוץ 10 דאג, רגע לפני שהפך לחבר כנסת ירוק לתפארת מדינת ישראל, להראות לנו בפריים טיים איך הציל ראש העיר של קורטיבה, חיימה לרנר את עירו והפך אותה לגן עדן ירוק, עם המון תוכניות ירוקות ,שהצליחו בגדול. מערכת האוטובוסים שתכנן שם כל כך פשוטה, זולה ויעילה שזה ממש טיפשי לא ללכת בעקבותיו. טיפשי או לא. ראש העיר שלנו. חולדאי, וקואלציאת המריונטות שלו (שחברים בה אגב גם חברי מרצ ) מסרבים בכל תוקף להפוך את התחבורה הציבורית של עירנו ליעילה יותר.

את עיר לכולנו אתם מכירים? עיר לכולנו זאת סיעה לא מפלגתית שבה תומכת התנועה הירוקה בבחירות המוניציפליות בתל אביב. חבר בה גם יו"ר סניף תל אביב של התנועה הירוקה, ד"ר נח עפרון היושב במועצת העיר. עיר לכולנו תכננו פתרון אשר מבוסס על הצלחתו של לרנר בקוריטיבה- יעיל, ירוק, חברתי. אפילו אנשי משרד האוצר כבר הביעו את תמיכתם והעבירו את הכדור למגרשו של חולדאי. הוא כמובן, עדיין מחפש תירוצים…

אני כאן לומר לכם- בואו נלחץ עליו עוד, כדי שנוכל סוף סוף לצאת מהפקקים . הצטרפו לקמפיין מהיר בעיר. גם אם אתם לא תל אביבים. יש עוד תוכניות כאלה לערים אחרות והצלחה כאן תעזור להן רבות

כך זה נראה בהודו

כך זה נראה בחיפה (המערכת עדיין בבניה ועדיין לא הגיעו האוטובוסים המיוחדים)

עוד מחיפה מתוך כתבה באנרגי

קריאה נוספת : ג'סי פקס – על מצב התחברה בתל אביב והפתרון של עיר לכולנו בבלוג האנגלית של פעילי התנועה

שקוף ירוק נוסח בריטניה

נכתב ע"י  דן מייזליש פעיל התנועה הירוקה בהרצליה ומרכז צוות האינטנט

שתי כתבות במעריב האחת ליד השניה החזירו אותי לנושא שהתכוונתי לכתוב עליו – הצורך הדחוף בשיפור השקיפות בישראל.

בכתבה האחת, אביב לביא מדב על הבעייתיות של קמפיין המים שהעלה משרד התשתיות אשר מבטיח סיום של המשבר בתוך 3 שנים – עם הפעלת מתקני ההתפלה שנמצאים בהקמה. "אנו פועלים בשקיפות מלאה מול הציבור…לכן אין בכוונתנו להסתיר כי בעיית המחסור עשויה להיפתר בתוך כ- 3 שנים" – מבטיחים במשרד התשתיות. אך השקיפות שמדברים עליה במשרד היא חד צדדית – תופסת לדברים חיוביים אך לא לעלויות. כדי שהציבור ישמע נתונים שליליים יש צורך בעיתונאיים כמו אביב לביא, אשר מביא צד נוסף למתקני ההתפלה  – יש להם עלויות סביבתיות כתוצאה מצריכת אנרגיה עצומה, הם גורמים לתפיסת שטחים פתוחים, ויש להם השפעה לא ידועה על הסביבה הימית.

באותו הדף מתפרסמת כתבה של גיל מלמד, שעושה עבודה מדהימה בכל הנוגע לסיקור מקצועי של תחום התחבורה ותאונות דרכים. מלמד מביא באופן קבוע מידע מקיף וחכם על התחום אותו הוא מסקר ותוקף פעולות שאינן מבוססות על נתונים אמיתיים או על נתונים שגויים. הכתבה עוסקת ברישות כבישי ישראל במאות מצלמות בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. מלמד מביא ידיעות מאנגליה, שם דווקא מתחילים בצמצום כמות המצלמות ששתלו בכבישים בעשור האחרון, לאחר שגילו שהאפקטיביות שלהן פוחתת, וכי הן באות על חשבון השקעה בתשתיות וחינוך. אפשר לקנא בבריטניה שמפעילה כעת פרויקט מקומי לבחינת ההשפעה של הסרת המצלמות ובחינת ההשפעה של חלופות אחרות. אפשר גם לקנא בבריטים על כמות הנתונים שהממשלה אוספת ומפרסמת אודות פעילות התחבורה – נתונים שמאפשרים בחירה של מדיניות מושכלת בתחבורה ובכל תחום אחר.

לעומת בריטניה, בישראל נתונים הממשלה כמעט ואינם חשופים לציבור ואף למקבלי ההחלטות. האם אתם יודעים היכן למצוא נתונים אודות הכבישים המסוכנים ביותר בסביבה שלכם ? האם אתם יודעים למצוא נתון לגבי הזיהום הנגרם מכבישים מסויימים ? האם אתם יודעים בוודאות שקטנועים יותר מסוכנים מרכבים (לכמה הרוגים גורמים רוכבי אופנוע בשנה לעומת רכבים ?) ? ובתחום המים, האם אנחנו יודעים כמה מים אנו מבזבזים בכל יום, כציבור וברמה האישית ? תחשבו על ההשפעה של קמפיין שיציג לציבור כל יום את הצריכה המשותפת שלנו – כציבור כולל.

כל השאלות האלה קשורות לשקיפות – איסוף של נתונים ופרסומם בציבור.

אותו מחסור בנתונים שחל על הציבור הרחב משפיע גם על יכולת קבלת ההחלטות של האחראים על התחומים. במגזר העסקי ארגונים משקיעים מיליונים כדי לקבל לאסוף נתונים ולקבל תמונת מצב אמיתית. ואילו במגזר הציבורי מקבלי החלטות  סובלים מאותו מחסור חמור בנתונים ממנו סובלים האזרחים ואף יותר. הדברים בטוח נכונים לגבי חברי כנסת שצריכים להצביע על סמך מידע כללי והשערות במקרה הטוב, ועל פי מידע שמתקבל מלוביסטים במקרה הרע.

התנועה הירוקה אשר שילבה כחלק אינטגלרי מפעילותה "מועצת מומחים" מסמנת את הכיוון הנכון בכל הנוגע לאיסוף מדע והתבססות עליו. מועצת המומחים מורכבת מאנשי מקצוע בתחומי סביבה וחברה אשר מייעצים ומסייעים בבחירת המדיניות הנכונה ביותר המבוססת על נתונים אמיתיים ומחקר.

עכשיו פתחתי את גלובס הכותרת בעמוד 3 זועקת – "חייבים להגביר את השקיפות", הפעם בנושא בתי ההשקעות הפרטיים.

המשך יום ירוק ושקוף…