ארכיון

Posts Tagged ‘סלב בפוליטיקה’

מדיניות ולא אישיות

פברואר 22, 2012 8 תגובות

הגיע הזמן שנפסיק לחפש משיח. אחת הסיבות שהחברה שלנו נראית כפי שהיא נראית היא משום שאנחנו אוהבים לבחור באישיות ולא במדיניות. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו בוחרים בעד אדם שיחולל מהפך ותמיד מתאכזבים כשאנחנו עומדים על העובדה שהם בסך הכול בני אדם. אף על פי כן, אנחנו ממשיכים להשליך את תקוותינו ומאוויינו על דמויות פוליטיות.

מחשבות אלה עלו בי כאשר יאיר לפיד – עיתונאי, סופר, שחקן, מגיש חדשות, וידוען באופן כללי – הודיע שהוא החליט להיכנס לפוליטיקה ועתיד להקים מפלגה פוליטית משלו. מיד אחרי הודעתו נודע שנועם שליט, אביו של החייל השבוי המשוחרר גלעד שליט, מתכוון לרוץ בפריימריס של מפלגת העבודה. שניהם אנשים מיוחדים במינם שבאים לפתור את בעיותיה המיוחדות של מדינת ישראל, ולהציל את הדמוקרטיה הישראלית עם התובנות המיוחדות שלהם. אינני יודע אם לצרוח או להקיא נוכח המחשבה שמדינת ישראל הולכת לבזבז עוד מחזור בחירות על פולחן האישיות. אני מתרתח נוכח המחשבה שאלה הולכים להוכיח ששלום חנוך צדק כששר, "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".

הסיבה שאני מתנגד להשתתפות הסלבס במשחק הפוליטי היא משום שהם אינם מביאים שום דבר בעל ערך למשחק. אינני מצליח להבין את הפופולאריות של לפיד ושליט בשעה שאין לאף אחד מושג מהם הרעיונות הפוליטיים שלהם. אין לנו שום אינדיקציה לגבי יכולתם לזכות בכוח פוליטי או יכולתם להשתמש בו כדי להשיג תוצאות.

אינני מתנגד לכריזמה בפוליטיקה כל עוד היא מלווה באידיאולוגיה ברורה ומוגדרת. כוח לשם כוח הוא עריצות. אידיאולוגיה יפה שמנותקת מהיכולת להתמודד עם ההתפלשות היומיומית בבוץ, שהיא הפוליטיקה, היא סוג של אוננות: היא אף פעם לא תוליד משהו חדש. להאמין שהמצב ישתפר רק משום שאדם מסוים יהיה בעל שררה, זה להאמין בפולחן האישיות. זה מוזיל את חלקנו בתהליך הדמוקרטי כפי שמתאר זאת היטב האוורד זין:

כל הנרטיב ההיסטורי בארה"ב, המתמקד באבות האומה והנשיאים, מכביד קשות על יכולת האזרח הפשוט לפעול.  הוא מציע שבזמני משבר נחפש מישהו שיציל אותנו:  במהפכה האמריקאית, האבות המייסדים; במשבר העבדות, לינקוטלן; בימי המיתון, רוזוולט; במשבר וייט נאם-ווטרגייט, קרטר.  הוא מלמד שבין משבר למשבר, הכול בסדר, ושמספיק לנו לחזור לאותו מצב "נורמאלי".  הוא מלמד שפעולת האזרחות הנעלה ביותר היא לבחור בין המשיחים, להיכנס לקלפי פעם בארבע שנים כדי לבחור בין שני זכרים לבנים אנגלו-סכסיים בעלי אישיות לא-מזיקה ודעות שמרניות.

הרעיון של המושיע מובנה לתוך התרבות, מעבר לפוליטיקה.  למדנו לפנות בכל עניין אל הכוכבים, אל המנהיגים, אל המומחים בכל תחום, ובכך לוותר על כוחנו, לזלזל ביכולותינו, למחוק את עצמנו.  אך מדי פעם בפעם, אמריקאים דוחים את רעיון המושיע ומורדים.

ובכל זאת אנו מתגעגעים לבן-גוריונים, לצ'רצ'ילים, לקנדיים, לבגינים, לרייגנים ולרבינים; אנו מקווים שאישים חדשים יחזירו אותנו אל הזיכרונות, זיכרונות כוזבים של וודאות ושל תכלית.  מתי אנחנו נדחה את הרעיון הזה, מתי נמרוד ונחטוף את מושכות הכוח מידי אלה המשתמשים בכוח לרעה?

מיכאל קורדובה, מנהל המדיה החברתית ודובר און-ליין של התנועה הירוקה , שואל בפייסבוק:  "האם תחכים התנועה הירוקה ותהפוך לחלק מתנועת המחאה?  אני שואל, ומי עונה?  האם יש לנו רק פתרונות מן המוכן, או שיש לנו גם מנהיגות שתביא את הרעיונות שלנו לעם?"

מפלגות אידיאולוגיות בישראל, במיוחד כשהם נוטות שמאלה, מעדיפות להימנע משאיפות פוליטיות לטובת רעיונות טהורים ויפים.  אבל זה לא מספיק לדעת מה עלינו לעשות.  כדי להיבחר, חייבים לשכנע מספיק אנשים שבוערת בך השאיפה לראות את יישום הרעיונות.  המצביעים מבינים שהתהליך הפוליטי רומס יוזמות ורעיונות רבים; שאם אין מאחוריהם שאיפה רצינית, החותרת לשווק אותם, ולהבטיח את יישומם, הם ייכחדו כמו ציפור הדודו.

כשאנו נרתעים משיווק אסרטיבי של האג'נדה שלנו, בגלל שהיא מזכירה לנו תנועות אידיאולוגיות אחרות בהן בחלנו, אז אנו נוטשים את השדה הפוליטי ומשאירים אותו להן.  אני מעדיף מפלגה בעלת אידיאולוגיה חזקה, גם אם אני מתנגד לה, שכן היא לפחות מבהירה את השיח הפוליטי.  היא למעשה נותנת לנו בחירה בין רעיונות מנוגדים ולא בין אישים מנוגדים.  מרבית המפלגות במרכז הרחב כל כך אינה יותר מאוסף של אופורטוניסטים, ידוענים וזונות, שכל אחד מהם מחפש לקדם את השאיפות הפוליטיות הפרטיות שלו, ומשתמש בכל רעיון אופנתי כדי להמשיך ולטפס.  הם אינם יותר ממחממי כסאות בכנסת, שישמשו את האליטה השלטת כדי להנציח את הסטאטוס קו.

אני מעדיף לנסות לענות על שאלתו של מיכאל, מאשר לתהות, האם לפיד או שליט הוא המשיח החדש.

 ( תורגם ע"י גודי כהן וסוזן קודש )

%d בלוגרים אהבו את זה: