ארכיון

Posts Tagged ‘יאיר לפיד’

כשלים לוגיים פופוליסטיים

חלק ממה שאומרות מחאת "לכבוש את וול סטריט" ומחאות אחרות, הוא שעלינו לתת את הדעת על השטחיות בה אנו מתייחסים לעולמנו.  הזדמנות לדמיין מחדש כיצד על עולמנו להתנהל אינה עניין של מה בכך.  יש לקבל אותה בשקיקה, בסקרנות ואולי גם במעט יראה.  עכשיו, כשיאיר לפיד הסיר את הלוט מאמונותיו הפוליטיות, אנו רואים שהן גם שטחיות וגם חסרות דמיון.  המאכזב ביותר, הוא לא שלפיד מאמין באותם רעיונות – שכן, מה אפשר לצפות מאדם שעובד כל כך קשה בהימנעות מפגיעה בזולת – אלא שרעיונותיו פופולריים כל כך.

כאן, כמו במקומות אחרים, אנו מוצאים לא יותר מאוסף בלתי מתקבל על הדעת של צעצועים ניאו-ליברלים וקישוטים פופוליסטים.  לכל היותר יש עיוות סנטימנטלי של עבר שמעולם לא היה, שדומה לעתים קרובות מדי לשוביניזם הישן והטוב.

אז מהם אותם רעיונות מופרכים?

השוק יכול לפתור בעיות, אותן המדינה לא תוכל לפתור.

יש היום נטיה לראות שהפוליטיקה מלוכלכת, תהליך קבלת ההחלטות בה אינו מושלם, והתוצאות בינוניות לעתים קרובות, ולראות בקנאה כיצד העסקים "מצליחים" להשיג תוצאות.  זוהי דעה מופרכת, כמובן.  הפוליטיקה פועלת בדמוקרטיה, בזירה הציבורית, בעוד עסקים מתנהלים בדלתיים סגורות, ומופעלים ע"י ארגונים הירארכיים.  פוליטיקה, וממשל, קיימים כדי לשרת את הרצונות ואת הצרכים של אזרחים, בעוד עסקים קיימים כדי להרוויח.

אם יש פגם בהתנהלות הרכבות, למה חושבים שהפתרון ההגיוני הוא להפריט אותן?  אם יש לשנות את האופן בו מתנהל השרות, בואו נשנה אותו.  הסיבה לקיומו לא צריכה ולא אמורה להשתנות.  הרכבת קיימת כדי לתת שרות לציבור, לא כדי להרוויח כסף.  נוסיף על כך, שאין דוגמה, עד כמה שידוע לי, של מקום בו הפריטו את התחבורה הציבורית והשיגו כך שרות טוב יותר, פחות בעיות וצמצום עלויות.

לא נכון, אומר לפיד, יש להפריט את הרכבות.  שהשוק יטפל בבעיה.

כולכם במעמד הבינוני.

אני תמיד חושב על "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון כשאני שומע את לפיד מדבר על המעמד הבינוני.  "כולכם אינדיבידואלים!" צועק בריאן להמונים המכתירים אותו משיח, "כולנו אינדיבידואלים," הם עונים פה אחד.  כולכם מעמד בינוני, נראה שלפיד אומר, חוץ מהם.  "הם" הם הערבים, החרדים, והעשירים השולטים, פרזיטים כולם, חיים מזיעת אפם של המעמד הבינוני היצרני.

מהו המעמד הבינוני הכולל הזה?  הגדרתי הלא-מדעית למעמד הבינוני היא אותם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, לגדל את ילדיהם ולפרוש לגמלאות בלי לחשוש שלא יוכלו לעמוד בהוצאות החיים.  מי שהנ"ל כרוך במאבק עבורו, הוא חלק ממעמד הפועלים.  מי שלא בטוח שיוכל לספק מזון וכסות לילדיו הינו עני.  מי שיכול לבזבז כסף בלי חשבון הינו עשיר.  לפי הגדרה זו אני בהחלט במעמד הפועלים.  לפיד בונה על נטייתנו להזדהות עם מי שנראה למעלה מאיתנו ולבוז למי שנראה למטה.

לא נוח לי כשמדברים במונחים של אנחנו והם.  לפיד מציע לשאוף לפוליטיקה המפרידה בינינו, הנכנסת לנישה של אנחנו והם, בעוד הוא מזלזל באותה פוליטיקת נישות של אחרים.  כשהוא מדבר על ש"ס או יהדות התורה, הוא גם מכנה אותן טפילים וגם מציג אותן כדוגמה למפלגות קטנות בעלות כוח גדול ולא פרופורציונלי.  כשמדברים במונחים של אנחנו והם, שוללים את זכויותיהם של ה"הם".  האם החברה שייכת פחות לענייה מלמעמד הפועלים או למעמד הבינוני?  האם לפיד מציע לנו דמוקרטיה דוגמת אתונה, עם מעט אזרחים שתושבים רבים משרתים אותם?

פעם היה כאן טוב (כשאנחנו היינו בשלטון)

הדעה המטרידה ביותר אינה ספציפית ללפיד אלא נראית כחלק מתחושה שלילית כללית.  יש געגועים לעבר מיתולוגי כשהכול היה ברור, אנשים ידעו מהו מקומם, "אנחנו" ולא "הם" היינו בשלטון.  לכך הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה לשנות את המערכת הפוליטית כדי שמפלגות קטנות לא יוכלו יותר להפעיל כוח מול הקואליציה.  הוא מתנהג כאילו יש איזשהו שלטון דמוקרטי ללא לחצים כאלה.  כל הכוונה בשלטון דמוקרטי בכלל ובשלטון פרלמנטרי בפרט, היא שדמוקרטיה מצריכה פשרה.  היא לא נותנת לאף גוף פוליטי יחיד לכפות את רצונו על האחרים.  זה דבר טוב.

העניינים לא התנהלו טוב יותר בישראל כשהיתה מפלגה אחת בשלטון.  היתה שחיתות, פרוטקציה, מינויים פוליטיים והחלטות גורפות שהתקבלו ע"י מעט עבור מגזרים שלמים באוכלוסיה, ללא שיתופם.  אנו לא חיים בעבר, אז למה אנחנו מחפשים פתרונות שפעלו רק חלקית בעבר, כדי לפתור היום בעיות שונות? שנות השישים, שרבים מה"פרוגרסיביים" כמונו אוהבים להזכיר כזמנים טובים יותר, לא היו תקופה של חרות וצדק חברתי, אלא תקופה של מאבק גדול בעוולות עצומות.  אולי עדיף לבחון את העבר כדי להימנע מאותן שגיאות, ולא כדגם לעתיד.

ראיתי לאחרונה ציטוט של ברטרנד ראסל בקיר של מישהו בפייסבוק:

"הבעיה בעולם היא, ששוטים ופנאטים כל כך בטוחים בעצמם, בעוד החכמים מלאים ספקות."

הרבה אנשים עשו "לייק" והביעו הזדהות עם הדעה הזו, ביניהם רבים המכנים עצמם ליבראליים, שמאלנים ופרוגרסיביים.  הציטוט עורר דיון ארוך על הקלות בה ניתן לעורר את הפשיסט הפנימי שלנו, הכמה לסדר ולוודאות, הבז לאי-סדר שבחיפוש אמת מתוך הלא-נודע.  חשבתי על כך והופתעתי מכמה שדעה זו שוביניסטית.  אם במודע או שלא במודע, לפיד מציע סחורה דומה, ובונה על כך שאנשים יצביעו מסיבות סנטימנטליות.

תרגמה מאנגלית: ג'ודי כהן, עריכה: אסתי הורן

:קטגוריותדעות תגיות: ,

מדיניות ולא אישיות

פברואר 22, 2012 8 תגובות

הגיע הזמן שנפסיק לחפש משיח. אחת הסיבות שהחברה שלנו נראית כפי שהיא נראית היא משום שאנחנו אוהבים לבחור באישיות ולא במדיניות. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו בוחרים בעד אדם שיחולל מהפך ותמיד מתאכזבים כשאנחנו עומדים על העובדה שהם בסך הכול בני אדם. אף על פי כן, אנחנו ממשיכים להשליך את תקוותינו ומאוויינו על דמויות פוליטיות.

מחשבות אלה עלו בי כאשר יאיר לפיד – עיתונאי, סופר, שחקן, מגיש חדשות, וידוען באופן כללי – הודיע שהוא החליט להיכנס לפוליטיקה ועתיד להקים מפלגה פוליטית משלו. מיד אחרי הודעתו נודע שנועם שליט, אביו של החייל השבוי המשוחרר גלעד שליט, מתכוון לרוץ בפריימריס של מפלגת העבודה. שניהם אנשים מיוחדים במינם שבאים לפתור את בעיותיה המיוחדות של מדינת ישראל, ולהציל את הדמוקרטיה הישראלית עם התובנות המיוחדות שלהם. אינני יודע אם לצרוח או להקיא נוכח המחשבה שמדינת ישראל הולכת לבזבז עוד מחזור בחירות על פולחן האישיות. אני מתרתח נוכח המחשבה שאלה הולכים להוכיח ששלום חנוך צדק כששר, "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".

הסיבה שאני מתנגד להשתתפות הסלבס במשחק הפוליטי היא משום שהם אינם מביאים שום דבר בעל ערך למשחק. אינני מצליח להבין את הפופולאריות של לפיד ושליט בשעה שאין לאף אחד מושג מהם הרעיונות הפוליטיים שלהם. אין לנו שום אינדיקציה לגבי יכולתם לזכות בכוח פוליטי או יכולתם להשתמש בו כדי להשיג תוצאות.

אינני מתנגד לכריזמה בפוליטיקה כל עוד היא מלווה באידיאולוגיה ברורה ומוגדרת. כוח לשם כוח הוא עריצות. אידיאולוגיה יפה שמנותקת מהיכולת להתמודד עם ההתפלשות היומיומית בבוץ, שהיא הפוליטיקה, היא סוג של אוננות: היא אף פעם לא תוליד משהו חדש. להאמין שהמצב ישתפר רק משום שאדם מסוים יהיה בעל שררה, זה להאמין בפולחן האישיות. זה מוזיל את חלקנו בתהליך הדמוקרטי כפי שמתאר זאת היטב האוורד זין:

כל הנרטיב ההיסטורי בארה"ב, המתמקד באבות האומה והנשיאים, מכביד קשות על יכולת האזרח הפשוט לפעול.  הוא מציע שבזמני משבר נחפש מישהו שיציל אותנו:  במהפכה האמריקאית, האבות המייסדים; במשבר העבדות, לינקוטלן; בימי המיתון, רוזוולט; במשבר וייט נאם-ווטרגייט, קרטר.  הוא מלמד שבין משבר למשבר, הכול בסדר, ושמספיק לנו לחזור לאותו מצב "נורמאלי".  הוא מלמד שפעולת האזרחות הנעלה ביותר היא לבחור בין המשיחים, להיכנס לקלפי פעם בארבע שנים כדי לבחור בין שני זכרים לבנים אנגלו-סכסיים בעלי אישיות לא-מזיקה ודעות שמרניות.

הרעיון של המושיע מובנה לתוך התרבות, מעבר לפוליטיקה.  למדנו לפנות בכל עניין אל הכוכבים, אל המנהיגים, אל המומחים בכל תחום, ובכך לוותר על כוחנו, לזלזל ביכולותינו, למחוק את עצמנו.  אך מדי פעם בפעם, אמריקאים דוחים את רעיון המושיע ומורדים.

ובכל זאת אנו מתגעגעים לבן-גוריונים, לצ'רצ'ילים, לקנדיים, לבגינים, לרייגנים ולרבינים; אנו מקווים שאישים חדשים יחזירו אותנו אל הזיכרונות, זיכרונות כוזבים של וודאות ושל תכלית.  מתי אנחנו נדחה את הרעיון הזה, מתי נמרוד ונחטוף את מושכות הכוח מידי אלה המשתמשים בכוח לרעה?

מיכאל קורדובה, מנהל המדיה החברתית ודובר און-ליין של התנועה הירוקה , שואל בפייסבוק:  "האם תחכים התנועה הירוקה ותהפוך לחלק מתנועת המחאה?  אני שואל, ומי עונה?  האם יש לנו רק פתרונות מן המוכן, או שיש לנו גם מנהיגות שתביא את הרעיונות שלנו לעם?"

מפלגות אידיאולוגיות בישראל, במיוחד כשהם נוטות שמאלה, מעדיפות להימנע משאיפות פוליטיות לטובת רעיונות טהורים ויפים.  אבל זה לא מספיק לדעת מה עלינו לעשות.  כדי להיבחר, חייבים לשכנע מספיק אנשים שבוערת בך השאיפה לראות את יישום הרעיונות.  המצביעים מבינים שהתהליך הפוליטי רומס יוזמות ורעיונות רבים; שאם אין מאחוריהם שאיפה רצינית, החותרת לשווק אותם, ולהבטיח את יישומם, הם ייכחדו כמו ציפור הדודו.

כשאנו נרתעים משיווק אסרטיבי של האג'נדה שלנו, בגלל שהיא מזכירה לנו תנועות אידיאולוגיות אחרות בהן בחלנו, אז אנו נוטשים את השדה הפוליטי ומשאירים אותו להן.  אני מעדיף מפלגה בעלת אידיאולוגיה חזקה, גם אם אני מתנגד לה, שכן היא לפחות מבהירה את השיח הפוליטי.  היא למעשה נותנת לנו בחירה בין רעיונות מנוגדים ולא בין אישים מנוגדים.  מרבית המפלגות במרכז הרחב כל כך אינה יותר מאוסף של אופורטוניסטים, ידוענים וזונות, שכל אחד מהם מחפש לקדם את השאיפות הפוליטיות הפרטיות שלו, ומשתמש בכל רעיון אופנתי כדי להמשיך ולטפס.  הם אינם יותר ממחממי כסאות בכנסת, שישמשו את האליטה השלטת כדי להנציח את הסטאטוס קו.

אני מעדיף לנסות לענות על שאלתו של מיכאל, מאשר לתהות, האם לפיד או שליט הוא המשיח החדש.

 ( תורגם ע"י גודי כהן וסוזן קודש )

%d בלוגרים אהבו את זה: