לא בדיחה

 רופא, אדריכל ואמא לשניים יושבים במפגש חברים בשבת. פתאום… אתה מבין כמה אנחנו קרובים לקו האדום.

1. הרופא. אין אופציה אחרת אלא לרדת מהארץ. הרופא שגדל בירושלים, חובב מסעות וטיולים בישראל, מודיע שמעולם לא חשב שזאת תהיה בכלל אפשרות, אבל אין ברירה. אם רוצים להמשיך לעסוק ברפואה זה כנראה רק בחו"ל. איך אפשר להמשיך ולעבוד 90 שעות בשבוע, לקבל שכר בסיס של 5-6, ובלי שום תנאים בסיסיים ? לדוגמא: המזגן. מסתבר שבבית חולים בישראל, קומה שלמה פועלת ללא מזגן. הרופאים מטפטפים, החולים סובלים, ורק החיידקים חוגגים.

2. האדריכל. האדריכל, שנתיים במקצוע, עובד 10-12 שעות ביום. דווקא במזגן. אבל מה, כדי להרשות לעצמו דירה ללא שותפים, הוא היה חייב לצאת מהעיר הגדולה ולעבור ליפו. מה רע? לא כל כך רע, כל עוד אתה לא מנסה לצאת בערב החוצה. הרחובות ריקים. ואתם יודעים למה.
   חברת הנדל"ן שמשווקת את הפרויקט הנוכחי שעליו הוא עובד, התחילה למכור דירות לאנשים עוד לפני שהפרויקט אושר על ידי הרשויות. את השלטים לשיווק הפרויקט היא הציבה בניגוד לחוק. את הדוחות מהעירייה היא סופגת יפה. גם האישורים מול משרד התחבורה לא הושלמו. איך הכבישים הקיימים יספגו את הגידול העצום במכוניות ? האמת, זה לא ממש משנה. חברת הנדל"ן הרי יודעת שיהיה בסדר. את הסופרטאנקר הזה אף אחד לא יעיז לעצור.

 

3. אמא ל- 2 ילדים. שני בנים משתוללים בדשא. הבת בתכנון, או ליתר דיוק בהקפאה. עד שיוכלו לאפשר לעצמם דירה גדולה יותר. את הדירה הנוכחית הם קנו בזול, לפני כמה וכמה שנים. היום הערך שלה קפץ בעשרות אחוזים. אבל גם הדירות הגדולות יותר הוסיפו לערך. כיום, כדי להוסיף חדר נוסף יש צורך בחצי מיליון שקל נוספים. ברחוב שלה בונים פרויקט מגדלים ענק, לא קשור לאדריכל. גם כאן לא דואגים לתחבורה. יהיה בסדר. את הסופרטאנקר הזה אף אחד לא יעיז לעצור.

 

המשותף לכולם: נפל להם האסימון שזה לא חייב להיות ככה. המזגן במחלקה יכול לפעול, אם מישהו יפקח באמת על חברות נדל"ן ובעלי הון אחרים, הרווח יחזור אל ציבור הרחב,  ילדה יכולה להשתלב בפונקציה הכלכלית אם רק המחירים יהיו קצת יותר שפויים.

דרוש מנתח לא סופרטאנקר

אנו מתקרבים לקו האדום. זה שמתחתיו אנשים כבר לא "מתקיימים בכבוד". זה שאחריו הגבולות נפרצים וכל אחד לעצמו. אחד ממריא לחו"ל כי הוא יכול, אחד משתלט על דירה כי הוא יכול, אחד מפקיע מחירי דירות כי הוא יכול, וזאת מלחמת השרדות.

 מבטיחים לנו שהסופרטאנקר יגיע. הוא בדרך, והוא מביא לנו שיטות ותחבולות כמו באמריקה. אבל סופרטאנקר יש לו מטרה אחת, להשתין מים מהאוויר כדי לכבות את השרפות. עם הסופרטאנקר אנחנו ניוותר עם קצת יותר דירות, אבל בלי תחבורה, בלי שטחים פתוחים לצאת לבלות בהם, עם עוד הרבה עסקנים שקונים ודל"ים, ובעיקר רטובים.

אנחנו לא זקוקים לסופרטאנקר. אנחנו זקוקים לאנשים עם מדיניות. אנשים שאכפת להם תמיד מהחברה ומהסביבה. מנתחים ולא מפציצים. שייבנו תהליך ארוך טווח, מבוסס על מחקר, על חדשנות, על ראייה מקיפה של כל צדדי הבעיה. ואם לא עכשיו, אז בבחירות הבאות.

-דן מייזליש-

השתקפות החברה הישראלית מבעד חלון האוטובוס – מיכאל קורדובה

את תחילת הפוסט הזה כתבתי לפני שהוקמה התנועה הירוקה, זמן קצר אחרי שחזרתי לארץ משהות ארוכה בניו יורק. בה הייתי הדבר הרחוק ביותר מלהיות פעיל סביבתי או חברתי. השינוי שעברתי שם הוא עצום. חמש שנים, חמש שנים חייתי בלי רכב, בלי רישיון, רק עם תחבורה ציבורית. זה לא היה תמיד קל. לפעמים הייתי צריך במשך חודשים לבזבז שעות בכל יום כדי לחצות אני ניו יורק מצד לצד. אבל ככה כולם או לפחות רובם. יש הגיון בחיים בעיר ללא רכב. שם הפכתי לירוק ועדיין לא הבנתי.

אני מסתכל מחלון האוטובוס ואני רואה החברה הישראלית…נהג אחד חותך, אחר צופר, שני מחנה על מדרכה שלישי זורק לכלוך מהחלון. כל הרכבים מזהמים וכולם מרעישים ממש מדינת עולם שלישי
האם זאת ממלכת הסטארטאפ אשר חוזה את העתיד או רק עוד נרקומנית של נפט? האם די לחברה הישראלית מחדרי האוכל של הקיבוץ או הצבא? כולם רוצים את הפינה שלהם גם כאשר הם נמצאים במרחב הציבורי? כבר לאף אחד לא אכפת מהאחרים ברחוב? האם אין יותר תרבות רחוב? או סתם אין יותר תרבות?

אני כבר לא ממש מאמין ברכב פרטי שמזהם את חיי בכל דרך אפשרית מרעש אויר ועד מרחבים של פלדה במקום מדרכות ופארקים, אני לא ממש יכול למצוא חניה מתחת לביתי בתל אביב ובנוסף אין לי מספיק כסף כדי לבזבז על רכב ידידותי לסביבה וחניה בחניון העיריה. לכן אני מבזבז זמן יקר מדי יום בתחבורה הציבורית. תחבורה ציבורית לא יעילה, לא הגיונית, לא חברתית. ולפעמים נראה שהיא כזאת רק כדי לגרום לרוב האנשים להמשיך להשתמש ברכבם הפרטי.

יום שישי מסויים עלינו אני ובת זוגי על אוטבוס מאיזור קרית אונו לכיוון מרכז תל אביב. עניין של נסיעה של 45 דקות מוגזמות ( 10 דקות עם רכב פרטי ) . אחרי נסיעה של 25 דקות קצת אחרי הכניסה לגבעתיים נכנסנו לתוך מפרצון של תחנות אוטבוסים לאחר כמה דקות שבהם האוטובוס לא זז וכולם מתלחששים באוטובוס ביררנו על מה ומדוע העיכוב הנוסף. מתברר שלפנינו חוסם את המפרצון מונית חונה שנהגה החליט שזה המקום האידיאלי לחניה. בטח "ירד לשניה לקנות סיגריות" נהג האוטובס ניסה לצפצף כדי לזרז את נהג המונית לחזור ולהזיז את המונית אבל כנראה שהנהג לא היה בכלל באיזור אחרי בערך 10 דקות או יותר החליט נהג האוטובס שכנראה אין ברירה וכדי להמשיך בנסיעה הוא חייב לעשות רוורס ארוך ומסוכן ביותר עד לתחילת המפרצון וחזרה לכביש זה כמובן לקח זמן מיותר נוסף וסכנה עוד יותר מיותרת לתנועה.

לא ברור לי ממש מדוע ,אולי פשוט זה היה הקש ששבר את גב גמל, אבל הרגשתי באותו הרגע שדי לי. למה אני, שמנסה להוריד עוד רכב מיותר מהכביש, לגרום לפחות לחץ ופחות זיהום צריך לסבול יותר מכולם? למה אני צריך להידחק לאוטובסים דחוסים עד גיחוך ולנשום את ריח הגוף של אנשים שטרם גילו את הדאורדורנט? למה אני תמיד צריך לצאת באוטבוס שלפני כדי שבמקרה שהוא יאחר או בכלל לא יגיע יהיה לי סיכוי נוסף, למה אני צריך לממן את חברות האוטובוסים שעדיין לא רוצות להתפתח לתחבורה ירוקה יותר או לתשתית איכותית יותר. הרי לי מגיעה זכות הקדימה. אנחנו 30-40 אנשים באוטובוס? יש עוד אחד מאחורינו? למה גם אנחנו צריכים להיות בפקק? ברכב משלי לפחות הייתי יכול לשלוט במוסיקה, או במיזוג או בריח. זה פשוט לא פייר.

נורה ירוקה נדלקה מעל ראשי, כאן הבנתי שאני ירוק, וכנראה גם מאוד חברתי. אני רוצה לשנות. אני רואה חוסר הגיון או סתם אבסורד מבוסס שחיתות ומרגיש צורך עז לעשות, לפעול, לצעוק לתוך מגפון. זה התחיל כאן באוטובוס בפקק ומשם הוביל לתחנות פחמיות ליצור חשמל שחור וממשיך עד למאבק נגד ניצול עובדי הקבלן. זה הכל מעסיק אותי, מבשל לי את הדם. אני רוצה לקחת חלק במנגנון שיתקן.

את עניין התחבורה הציבורית אני לקחתי הכי קשה. כן זה די מוזר שיש כל כך הרבה דברי רעים מסביב. אולי פשוט כל הזמן הזה באוטובוסים בפקקים בישל לי את המוח. למה לא מגיע לנו זכות קדימה. הלו ! אני סובל כאן בשבילכם.
טוב גם בגלל שאין לי כסף לאופציה אחרת, אבל בכל זאת, הציבור מרוויח, תנו לנו לעבור !

אז מה אתם אומרים? רכבת תחתית, אה. כמו בניו יורק. זה נשמע אדיר. אבל כולם רואים מה קורה. החברה שלנו כנראה עדיין לא בנויה להרים כאלה פרוייקטים. אולי צריך להאשים את המדיניות החדשה של ההפרטה והרחקת המדינה מהאחריות שהיא חייבת לציבור. נראה הכי טוב זה לתת למישהו אחר לבנות , הוא יפעיל, הוא ירוויח ואז יתן בחזרה למדינה. הבעיה היא ,שבדרך כלל חשוב לאנשי העסקים האלה , יותר להרוויח מאשר לתת בחזרה לציבור. זאת הרי העבודה של המדינה. יש עוד המון סיבות מדוע הרכבת הקלה בתל אביב לא תגיע בזמן הקרוב. אז מה עושים?

את מערכת הסעת ההמונים של קורטיבה אתם מכירים? נו… זה ניצן הורוביץ… הבחור ממרצ שעוד היה בזמנו כתב בערוץ 10 דאג, רגע לפני שהפך לחבר כנסת ירוק לתפארת מדינת ישראל, להראות לנו בפריים טיים איך הציל ראש העיר של קורטיבה, חיימה לרנר את עירו והפך אותה לגן עדן ירוק, עם המון תוכניות ירוקות ,שהצליחו בגדול. מערכת האוטובוסים שתכנן שם כל כך פשוטה, זולה ויעילה שזה ממש טיפשי לא ללכת בעקבותיו. טיפשי או לא. ראש העיר שלנו. חולדאי, וקואלציאת המריונטות שלו (שחברים בה אגב גם חברי מרצ ) מסרבים בכל תוקף להפוך את התחבורה הציבורית של עירנו ליעילה יותר.

את עיר לכולנו אתם מכירים? עיר לכולנו זאת סיעה לא מפלגתית שבה תומכת התנועה הירוקה בבחירות המוניציפליות בתל אביב. חבר בה גם יו"ר סניף תל אביב של התנועה הירוקה, ד"ר נח עפרון היושב במועצת העיר. עיר לכולנו תכננו פתרון אשר מבוסס על הצלחתו של לרנר בקוריטיבה- יעיל, ירוק, חברתי. אפילו אנשי משרד האוצר כבר הביעו את תמיכתם והעבירו את הכדור למגרשו של חולדאי. הוא כמובן, עדיין מחפש תירוצים…

אני כאן לומר לכם- בואו נלחץ עליו עוד, כדי שנוכל סוף סוף לצאת מהפקקים . הצטרפו לקמפיין מהיר בעיר. גם אם אתם לא תל אביבים. יש עוד תוכניות כאלה לערים אחרות והצלחה כאן תעזור להן רבות

כך זה נראה בהודו

כך זה נראה בחיפה (המערכת עדיין בבניה ועדיין לא הגיעו האוטובוסים המיוחדים)

עוד מחיפה מתוך כתבה באנרגי

קריאה נוספת : ג'סי פקס – על מצב התחברה בתל אביב והפתרון של עיר לכולנו בבלוג האנגלית של פעילי התנועה