ארכיון

Archive for the ‘דעות’ Category

הדרך לעולם ללא פשע – פוסט אורח מאת ארז בר-און

פשע, סמים, סחר בנשק, סחר בנשים, שחיתות שלטונית, דמי חסות, שוחד, העלמת מיסים, פשע מאורגן, שוד, גניבה, התחמקות מחובות.
מה המשותף לכל שמות העצם הנהדרים הללו? כולם הורסים לנו את המדינה, פוגעים באיכות חיינו, וגורמים לכל אזרח שומר חוק להרגיש שהוא פראייר.
לחלקנו הפשע הוא משהו שקוראים עליו בעיתון, אולי פעם ראינו מישהו שנשדד, או שהפיצוציה ליד הבית שלנו נשרפה כתוצאה מ"קצר חשמלי", הפשע לא נוגע לנו באופן אישי. רובנו לא יודעים שכל פעם שאנו הולכים לסופר וקונים עגבניות, אנחנו משלמים יותר מכיוון שיש אדם במשרד החקלאות ששוחד לכאורה ע"מ לקבוע מחיר גבוה יותר לכל קילו עגבניות (כן, מחיר התוצרת החקלאית בישראל נקבע ע"י אדם במשרד החקלאות).
רובנו לא יודעים שבחשבון החשמל שלנו אנו משלמים מחיר גבוה יותר מכיוון שמישהו בוועדת המכרזים של חברת החשמל שוחד לכאורה כדי להעדיף את ההצעה היקרה של חברה א' על פני ההצעה המשתלמת יותר של חברה ב'.
רובנו לא יודעים שכל פעם שאנחנו הולכים למאפיה לקנות עוגה לשבת, אנחנו משלמים יותר מכיוון שלבעל המאפייה יש שותפה שקטה שקוראים לה "משפחת פשעוני" שלוקחת לו חלק ניכר מהרווחים.
רובנו לא יודעים שהמס שאנו משלמים על כל מוצר שאנו קונים ועל המשכורת שלנו, הוא כ"כ גבוה מכיוון שיש אינספור דרכים להעלים מס. ובשל כך, מאות אלפי אזרחים בישראל מתחמקים ממיסים, מקבלים קצבאות ע"ס נתונים כוזבים, וחיים על חשבוננו.

אני יכול להמשיך עם הדוגמאות המרגיזות הללו כל היום, אך התכנסו למטרה אחרת.
יש תכונה המשותפת לכל אותן הבעיות שהזכרתי. כולן נובעות מהשימוש בכסף מזומן – שטרות, מטבעות, מעות, זוזים, מרשרשים וירוקים (אם השארתי משהו בחוץ, תרגישו חופשיים לעדכן).
מה הבעיה עם מזומן אתם שואלים? שאלה מעולה דרך אגב. ובכן, מזומן מאפשר לכל אדם לתת ולקבל חפצים או שירותים ללא אפשרות לאתר את מקור הכסף. אם פושע גנב מיליון ש"ח, הוא יכול לעשות בהם שימוש ללא בעיה. אם פקיד מושחת במשרד השיכון קיבל 100 אלף ש"ח כדי לתת למישהו דירה בדיור ציבורי, לא יהיה דבר שימנע ממנו לעשות שימוש בכסף הזה לכל מטרה שיחפוץ בה. בנוסף, אם מוכר במכולת לוקח מכם 50 ש"ח תמורת המצרכים שלכם, אין דבר שמונע ממנו מלדווח למס ההכנסה שהוא לקח לכם רק עשרה ש"ח על המוצרים, ובכך להתחמק ממס על שאר ה-40.

מה האלטרנטיבה?

זה פשוט – שימוש בכסף וירטואלי. אפשר להחליט שמעתה, כל עסקה יצרן, צרכן, עובד ומעביד ייעשו באמצעים אלקטרוניים. כרטיס אשראי, העברות בנקאיות, כרטיסים מגנטיים טעונים (גיפט קארד) וכו'. כך, בקלות שלא תיאמן, ניתן לחסום לסוחרי סמים את האפשרות לחיות מתחת לראדאר של רשויות החוק, ניתן למנוע מכל אדם לקבל שוחד, שכן, הוא ייאלץ להסביר כיצד הגיעו לחשבון הבנק שלו סכומי כסף גדולים מגורם כזה או אחר, ובקיצור, ניתן למנוע את כל סוגי הפשיעה הקשורים בכסף. כלומר, מלבד אלימות, כמעט כל הפשעים ניתנים למניעה באמצעות מעבר לסחר אלקטרוני.

אבל כבר התרגלנו למזומן…

אגלה לכם פרט שחלקנו כבר הספיק לשכוח: כסף, במתכונתו הנוכחית הוא חדש יחסית. הרעיון בו יישות (למשל, מדינה) יכולה להדפיס ניירות, ולמכור אותם פי 1000 מהעלות שעולה לייצר אותם, קיים רק כמה מאות שנים. למרות זאת, כולנו התרגלנו לקום כל בוקר, לעבוד, ולקבל תמורת העבודה שלנו חתיכת נייר. הסיבה היחידה שהנייר הזה שווה משהו היא שכולנו מסכימים על כך שהנייר הזה שווה את המספר שרשום עליו. אם כולנו מסכימים על כך שניירות שווים משהו, באותה המידה אפשר להסכים שניירות אלה אינם שווים דבר.

אני בטוח שכרגע עולות לכם בעיות רבות שייווצרו כתוצאה ממהלך שכזה, ואני מבטיח שכמעט לכולן יש פתרון פשוט. לא אפרט את הבעיות, ולא את הפתרונות להן מפאת העובדה שאין לי עוד שעה חופשיה לשבת ולכתוב, אך רק אגיד שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שבסופו של דבר, לכל מהלך יש מחיר. ויתור על מזומן טומן בחובו יתרונות מדהימים, אך גם חסרונות. וכל אחד מאיתנו צריך להחליט מה הוא מוכן להקריב בתמורה ליתרונות אלה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים בנושא. הגיבו, מבטיח לנסות ולענות.

שתהיה לנו שבת שלום,

ארז.

:קטגוריותדעות תגיות:

"רפורמה ציבורית" לרכבת ישראל – כיוון שונה למאבק בהפרטת הרכבת

מאת עדן בר-לב

לדעתי, המאבק בהפרטת הרכבת הוא צודק בהחלט. מדובר בשירות ציבורי שנפל קורבן לחוליי המגזר הציבורי בישראל (למשל – מינויים פוליטיים, נפוטיזם ועוד), לייבוש מכוון מכיוון ממשלת ישראל ומשרד האוצר, להעסקה קבלנית ולניסיון הפרטה תוך שיסוי הציבור בוועד העובדים. מאידך, המאבק מתמקד בהפרטת הרכבת ובתמיכה בוועד העובדים (בעיקר בעניין הניסיון להוציא את תחזוקת הקרונות לחברת בומברדייה). המיקוד הזה מעורר חוסר-הזדהות עד כדי אנטגוניזם בציבור, כי הוא חש על בשרו את הבעיות של הרכבת (גם כשבעיות אלה הן תוצאה של הייבוש המכוון או באחריות בומברדייה – שאליה מתכוונים להוציא את תחזוקת הקרונות). במצב זה יש תחושה שצריך איזושהי רפורמה שתעלה את רמת השירות של "רכבת-ישראל". דפוס הפעולה של המפריטים בישראל הוא של יצירת זיקה בתודעה הציבורית בין מצב קשה של שירות ציבורי לבין רפורמה שכוללת הפרטה כפתרון רצוי – והציבור עד כה "בלע את הלוקש". לפי מה שראיתי עד כה – ההתנגדות להפרטת הרכבת זוכה ל"כתף קרה" מצד הציבור כי המחאה נגד הפרטת הרכבת נתפסת כמכשול לתפקוד התקין של הרכבת, ולא משנה כמה משתדלים להסביר את המניפולציה של ייבוש הרכבת ושל השיסוי בוועד.
לפיכך אני מציע כיוון שונה במקצת: איסוף ההצעות לשיפורים ושינויים שעולות מצידנו כבדרך-אגב כמענה לבעיות ברכבת – ולהרכיב מהן רפורמה אלטרנטיבית – להלן "רפורמה ציבורית".

"רפורמה" – כי רכבת ישראל כן צריכה איזשהו שינוי.

"ציבורית" – כי הרכבת תישאר ציבורית ולא תופרט – גם לא בחלקים.

להלן עיקרי הרפורמה:

  1. הנהלת הרכבת תוחלף בהנהלה מקצועית כאשר יעדיה יהיו: שיפור השירות ותיקון נזקי הייבוש מהעבר. זאת בנוסף לשדרוג של מערך הרכבות כך שיהווה מרכיב של מערכת תחבורה בת-קיימא, ושייתן מענה לביקוש הגובר לשירותי הרכבת בישראל. להנהלה צריכה להיות יכולת ונכונות לנהל גופים שיש בהם עבודה מאורגנת (לעומת ההנהלה הנוכחית שרואה את העובדים ככפופים בהיררכיה כמו-צבאית וש"אין להם מילה" בניהול החברה).
  2. עובדי הרכבת יועסקו בהעסקה ישירה ללא כל פגיעה ביכולת ההתאגדות, אך עם שינויים מתבקשים בהסכמים הקיבוציים כדי לאפשר עמידה ביעדים שצוינו לעיל.

כמובן,הקוראים מוזמנים להציע עיקרים נוספים לרפורמה המוצעת.

היתרון של הצעת רפורמה בהקשר של המאבק על רכבת ישראל הוא ניתוק הקישור המוטעה בתודעה הציבורית בין שיפור השירות ברכבת לבין הפרטה ודיכוי העבודה המאורגנת, וזה, כמובן, בנוסף ליתרון המובן מאליו של שיפור בשירות ושדרוג מערך הרכבות בישראל.

כשלים לוגיים פופוליסטיים

חלק ממה שאומרות מחאת "לכבוש את וול סטריט" ומחאות אחרות, הוא שעלינו לתת את הדעת על השטחיות בה אנו מתייחסים לעולמנו.  הזדמנות לדמיין מחדש כיצד על עולמנו להתנהל אינה עניין של מה בכך.  יש לקבל אותה בשקיקה, בסקרנות ואולי גם במעט יראה.  עכשיו, כשיאיר לפיד הסיר את הלוט מאמונותיו הפוליטיות, אנו רואים שהן גם שטחיות וגם חסרות דמיון.  המאכזב ביותר, הוא לא שלפיד מאמין באותם רעיונות – שכן, מה אפשר לצפות מאדם שעובד כל כך קשה בהימנעות מפגיעה בזולת – אלא שרעיונותיו פופולריים כל כך.

כאן, כמו במקומות אחרים, אנו מוצאים לא יותר מאוסף בלתי מתקבל על הדעת של צעצועים ניאו-ליברלים וקישוטים פופוליסטים.  לכל היותר יש עיוות סנטימנטלי של עבר שמעולם לא היה, שדומה לעתים קרובות מדי לשוביניזם הישן והטוב.

אז מהם אותם רעיונות מופרכים?

השוק יכול לפתור בעיות, אותן המדינה לא תוכל לפתור.

יש היום נטיה לראות שהפוליטיקה מלוכלכת, תהליך קבלת ההחלטות בה אינו מושלם, והתוצאות בינוניות לעתים קרובות, ולראות בקנאה כיצד העסקים "מצליחים" להשיג תוצאות.  זוהי דעה מופרכת, כמובן.  הפוליטיקה פועלת בדמוקרטיה, בזירה הציבורית, בעוד עסקים מתנהלים בדלתיים סגורות, ומופעלים ע"י ארגונים הירארכיים.  פוליטיקה, וממשל, קיימים כדי לשרת את הרצונות ואת הצרכים של אזרחים, בעוד עסקים קיימים כדי להרוויח.

אם יש פגם בהתנהלות הרכבות, למה חושבים שהפתרון ההגיוני הוא להפריט אותן?  אם יש לשנות את האופן בו מתנהל השרות, בואו נשנה אותו.  הסיבה לקיומו לא צריכה ולא אמורה להשתנות.  הרכבת קיימת כדי לתת שרות לציבור, לא כדי להרוויח כסף.  נוסיף על כך, שאין דוגמה, עד כמה שידוע לי, של מקום בו הפריטו את התחבורה הציבורית והשיגו כך שרות טוב יותר, פחות בעיות וצמצום עלויות.

לא נכון, אומר לפיד, יש להפריט את הרכבות.  שהשוק יטפל בבעיה.

כולכם במעמד הבינוני.

אני תמיד חושב על "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון כשאני שומע את לפיד מדבר על המעמד הבינוני.  "כולכם אינדיבידואלים!" צועק בריאן להמונים המכתירים אותו משיח, "כולנו אינדיבידואלים," הם עונים פה אחד.  כולכם מעמד בינוני, נראה שלפיד אומר, חוץ מהם.  "הם" הם הערבים, החרדים, והעשירים השולטים, פרזיטים כולם, חיים מזיעת אפם של המעמד הבינוני היצרני.

מהו המעמד הבינוני הכולל הזה?  הגדרתי הלא-מדעית למעמד הבינוני היא אותם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, לגדל את ילדיהם ולפרוש לגמלאות בלי לחשוש שלא יוכלו לעמוד בהוצאות החיים.  מי שהנ"ל כרוך במאבק עבורו, הוא חלק ממעמד הפועלים.  מי שלא בטוח שיוכל לספק מזון וכסות לילדיו הינו עני.  מי שיכול לבזבז כסף בלי חשבון הינו עשיר.  לפי הגדרה זו אני בהחלט במעמד הפועלים.  לפיד בונה על נטייתנו להזדהות עם מי שנראה למעלה מאיתנו ולבוז למי שנראה למטה.

לא נוח לי כשמדברים במונחים של אנחנו והם.  לפיד מציע לשאוף לפוליטיקה המפרידה בינינו, הנכנסת לנישה של אנחנו והם, בעוד הוא מזלזל באותה פוליטיקת נישות של אחרים.  כשהוא מדבר על ש"ס או יהדות התורה, הוא גם מכנה אותן טפילים וגם מציג אותן כדוגמה למפלגות קטנות בעלות כוח גדול ולא פרופורציונלי.  כשמדברים במונחים של אנחנו והם, שוללים את זכויותיהם של ה"הם".  האם החברה שייכת פחות לענייה מלמעמד הפועלים או למעמד הבינוני?  האם לפיד מציע לנו דמוקרטיה דוגמת אתונה, עם מעט אזרחים שתושבים רבים משרתים אותם?

פעם היה כאן טוב (כשאנחנו היינו בשלטון)

הדעה המטרידה ביותר אינה ספציפית ללפיד אלא נראית כחלק מתחושה שלילית כללית.  יש געגועים לעבר מיתולוגי כשהכול היה ברור, אנשים ידעו מהו מקומם, "אנחנו" ולא "הם" היינו בשלטון.  לכך הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה לשנות את המערכת הפוליטית כדי שמפלגות קטנות לא יוכלו יותר להפעיל כוח מול הקואליציה.  הוא מתנהג כאילו יש איזשהו שלטון דמוקרטי ללא לחצים כאלה.  כל הכוונה בשלטון דמוקרטי בכלל ובשלטון פרלמנטרי בפרט, היא שדמוקרטיה מצריכה פשרה.  היא לא נותנת לאף גוף פוליטי יחיד לכפות את רצונו על האחרים.  זה דבר טוב.

העניינים לא התנהלו טוב יותר בישראל כשהיתה מפלגה אחת בשלטון.  היתה שחיתות, פרוטקציה, מינויים פוליטיים והחלטות גורפות שהתקבלו ע"י מעט עבור מגזרים שלמים באוכלוסיה, ללא שיתופם.  אנו לא חיים בעבר, אז למה אנחנו מחפשים פתרונות שפעלו רק חלקית בעבר, כדי לפתור היום בעיות שונות? שנות השישים, שרבים מה"פרוגרסיביים" כמונו אוהבים להזכיר כזמנים טובים יותר, לא היו תקופה של חרות וצדק חברתי, אלא תקופה של מאבק גדול בעוולות עצומות.  אולי עדיף לבחון את העבר כדי להימנע מאותן שגיאות, ולא כדגם לעתיד.

ראיתי לאחרונה ציטוט של ברטרנד ראסל בקיר של מישהו בפייסבוק:

"הבעיה בעולם היא, ששוטים ופנאטים כל כך בטוחים בעצמם, בעוד החכמים מלאים ספקות."

הרבה אנשים עשו "לייק" והביעו הזדהות עם הדעה הזו, ביניהם רבים המכנים עצמם ליבראליים, שמאלנים ופרוגרסיביים.  הציטוט עורר דיון ארוך על הקלות בה ניתן לעורר את הפשיסט הפנימי שלנו, הכמה לסדר ולוודאות, הבז לאי-סדר שבחיפוש אמת מתוך הלא-נודע.  חשבתי על כך והופתעתי מכמה שדעה זו שוביניסטית.  אם במודע או שלא במודע, לפיד מציע סחורה דומה, ובונה על כך שאנשים יצביעו מסיבות סנטימנטליות.

תרגמה מאנגלית: ג'ודי כהן, עריכה: אסתי הורן

:קטגוריותדעות תגיות: ,

תחושות לאחר הועידה האחרונה

דברים רבים היו מטרידים בעיני בהתנהלות הועידה ביום ו האחרון.

על מנת להסביר את תחושותיי חשוב לי לספר שאני חברה ב"תנועה הירוקה" כמעט שנה וזו הועידה השנייה שאני משתתפת בה במהלך התקופה הזו.

התנהלות הועידות התנועתיות ובתוכן ההצבעות על נושאים שונים מטרידות אותי הרבה יותר ממה שעשו חברי ההנהגה מאז שנבחרו.

מה שקרה ביום ו' היה בעיני חבל ומצער ואפילו מחליש:

כל מי שארגן השתלמות, או כנס או יום למידה בכל תחום שהוא יודע שהגיוני ורציני לעסוק קודם כל בנושא המרכזי, תחום התוכן שעליו הוחלט ורק אחר כך, משאירים משבצת זמן קצרה יותר לעניינים נוספים. הועידה האחרונה התנהלה הפוך מכל הגיון בעיני.

מדוע הנושא המהותי, התכני והמרכזי שנקבע לועידה זו- הנושא המדיני– נדחק לקרן זוית? לא התקיים דיון אמיתי בנושא זה, ולא תהליך משמעותי של למידת ההצעות, למידה שבסופה תוכל להתקיים הצבעה רצינית, כזו שתוצאותיה יישקפו וייבטאו את הלכי הרוח, רצונותיהם ודעותיהם של חברי המפלגה.

לאחר הועידה חשבתי שאולי דחיקת הנושא המדיני שוב, היא מכוונת. אולי אנחנו נמנעים מלדון באמת בנושא הזה?? אחרת, אני פשוט לא מצליחה להבין מדוע סדר הדברים בועידה היה כפי שהיה!

זו הפעם השנייה שאני מתבקשת להצביע במהלך ועידה על נוסחים שנוסחו בזמן הועידה עצמה, בעל פה, באופן שהוא אולי חוקי על פי התקנון, אך אינו רציני, מכעיס ויוצר תחושה לא דמוקרטית. זה שחברי מפלגה מתבקשים להצביע עוד לא הופך את ההצבעה לדמוקרטית, כזו המשקפת את דעות החברים אשר ניתן להם זמן ללמוד ולהבין את הנושא הנידון.

ולא רק תוכן ההצבעות היה בעייתי, גם ארגון ההצבעה- באיזה אופן מצביעים, על ידי הרמת הפתק או מסירת הפתקים ליוזמי ההצעה (אופן הצבעה שהיה פתרון יצירתי לאותו רגע אך לא נכון כמבנה הצבעה קבוע).

ארגון ההצבעה אינו זוטות והוא חייב להיות קבוע מראש ובנויי כהלכה. וגם בעניין זה חשוב בעיני שנלמד מטעויות.

אני שמחה שנכחתי בועידה זו והלוואי שנצליח לשפר את ההתנהלות כי זו הנוכחית מחלישה אותנו ומרחיקה מצטרפים חדשים. זו לא ההתנהלות התקינה שדורשת מעצמה המפלגה הזו. אז בואו נשנה זאת בפעם הבאה. ואם בודקים ב"ציציות" את עשייתם של חברי ההנהגה בואו נבחן באופן מעמיק ומחזק את האופן שבו מתנהלות ועידות התנועה שאמורות להיות לבה של מפלגה דמוקרטית.

דפנה ליבנה,

חברת התנועה הירוקה

:קטגוריותדעות תגיות:

כיבוש מעשי

ינואר 8, 2012 כתיבת תגובה

מאת: ברם ספירו; תרגום מאנגלית: סוזן קודש; עריכה לשונית: אסתי הורן

בחודש האחרון, מפגינים של OWS יחד עם פעילים בקהילה פרצו לבית במזרח ניו-יורק שעמד נטוש מאז שעוקל מבעליו בשנת 2008, ופינו אותו לטובת אישה ומשפחתה שהיו מחוסרי בית במשך 10 השנים האחרונות. בפעולות דומות בערים כמו קולומבוס, אטלנטה, סן פרנסיסקו וסאות'גייט, בתים מעוקלים שוממים נכבשים ע"י תנועת ה-OWS לטובת אנשים בלי בתים. פינויים שלעיתים מתרחשים אחרי חודשיים בלבד של אי-תשלום המשכנתא נתקלים עכשיו בהתנגדות של המוני אדם, כך שהמשטרה אינה מסוגלת להוציא בני אדם בכוח מהבית. דרך פעולה זו, ה-OWS מקיימת את מה שהבטיחה כשאמרה שתתמקד בבעיותיהן של קהילות עניות, ובדרך בה הן נפלו קרבן לשיטה הכלכלית שלנו. כמו כן חושפת התנועה חלק מהשאלות המרכזיות שעלינו לתת עליהן את הדעת, אם אנחנו רוצים לחשוב מחדש על הדרך בה ראוי לנהל את החברה שלנו.

כדי שהתנועה תצמח בשנה הקרובה, חשוב שהיא תוכיח שהיא רלוונטית בפתרון בעיות. ניתן לשמור על הרלוונטיות האמיתית של OWS , שנעוצה בהתחלת שיח חדש על איך אנחנו רוצים לראות את עתיד חברה שלנו, רק אם לא נצטמצם בהצבעה על הבעיות, אלא גם נציע פתרונות ויישומים בכל מקום שאפשר. רק אם נבחן את רעיונותינו, נוכל לראות אם הם אכן עובדים. אין לנו מה לפחד מהתהליך המבולגן של נסיון וטעיה.

ההתמקדות בבתים מעוקלים חושפת את אחד ההבדלים המרכזיים בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין רכוש פרטי לרכוש קיבוצי, בין זכויות הפרט לזכויות הקהילה.  השאלה היא למה יש יותר ערך – לזכותו של הפרט לקנות בניין ולהשאיר אותו ריק מסיבה כלשהי, או לזכותן של 20 משפחות לדיור על חשבון אותו פרט?

עיר שייכת לכל תושביה. אדם שקונה חלקה בעיר שאושרה לדיור – יש לו זכות לא לפתח אותה? הרשיונות ושטרות הקניין מקנים לו את הזכות להרוויח מפיתוח בית משותף שישמש מספר משפחות, אבל הם אינם מקנים לו את הזכות לא לבנות את הבניין.

קשה למצוא את האיזון הנכון בין זכויות הפרט לזכויות של הקולקטיב. יש המון להגיד בזכות המושג של רכוש פרטי, בגבולות הגיוניים. לא קשה למצוא דוגמאות שבהן העריצות של הרוב, או של אלה המתיימרים לדבר בשם הרוב, דרסה את זכויותיהם של יחידים. אסור לתת לעובדה שזה יכול לקרות, וגם קורה הלכה למעשה בחברות קולקטיביסטיות, לשמש כתירוץ למניעת ביקורת על הקיצוניות ההפוכה.

אנו עדים לעריצות של יחידים, שצברו מספיק הון וכוח פוליטי כדי לרמוס את זכויותיו של הרוב ואת האינטרסים שלו, לטובת מעטים עם פריבילגיות יתר. מעבר להצבעה על העיוותים האלה, עלינו לוודא שאנחנו מקדישים די זמן לחשוב איך לשבור את מבני הכוח האלה, מבלי להחליף אותם במבני כוח אחרים בלתי מאוזנים ומעוותים לא פחות, ורק אחר-כך לפעול. משבר הדיור, שהוא לב-לבה של ההתמוטטות הכלכלית הנוכחית, יכול לשמש קרקע פוריה בה ננסה לחשוב מחדש על האיזון בין הזכויות האלו, במובנים מאד מעשיים.

מטה מפלגת התנועה הירוקה בסכנה !

את מטה מפלגת התנועה הירוקה הקמנו מעט אחרי הבחירות הפנימיות האחרונות להנהגה. המטה כולל את המנכ"לית חגית אולנובסקי, את הדובר איתמר שחר, את אודליה זיו ע.המנכ"לית ואת המשרד הדו קומתי בשכונת התקווה שמאכלס את כל הפעילות שלנו בשנה האחרונה. המשרד משותף עם עמותת התנועה הירוקה ולאחרונה גם הצטרף הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות. בחודשים האחרונים, המטה רוחש פעילות. ישיבות מזכירות גדולות ועד ישיבות קטנות של צוותי עבודה.

העברנו שם כנסים והקרנו סרטים ואפילו לאחרונה ערכנו את ערב הנשים המדליקות בו אירחנו נשים מצליחות מתחומים שונים לטקס הדלקת נרות חנוכה ושיחה על נשים והצלחה.

המשרד הקטן הזה הצליח להביא המון פעילות למפלגה והוא גם משמש לה כפנים. הרבה אנשים לא היו נחשפים לתנועה לולא המטה החדש. לאחרונה גיוס הכסף נעשה קשה יותר והמפלגה כמובן נתקלת בחוקי מימון המפלגות וקשיים אחרים. בחודש הבא הנהגת התנועה הירוקה צריכה להחליט כיצד להמשיך להחזיק את המשרד ו/או את הצוות המצומצם לאור הקופה הדלילה. אני רוצה להזכיר לכם שהמפלגה שלנו מקפידה במיוחד על החוק ולא רצה לבקש תרומות מטייקונים ומקפידה לאסוף רק תרומות קטנות מחברי המפלגה ותומכיה (100 ש"ח התפקדות ועד 1000 לשנה תרומה ). בחודש האחרון התחלנו לערוך במטה גם ערבי טלפונים לאיסוף תרומות. לפעמים יש הצלחה וביום הכי מוצלח שאני הייתי בו לפחות אספו שבעת המשתתפים בערך 5 אלף שקל בשלוש שעות. זה רחוק מלהיות מספיק אך מראה שהמשך קיומו של המשרד מחזק לאט לאט גם את מצבה הכלכלי של המפלגה.

מאז הקמת המטה, ניתן לראות בבירור כי התנועה נמצאת בתקשורת לעיתים תחופות יותר. החשיפה התקשורתית הזאת היא בזכות הדובר איתמר. אין דרך אחרת לעשות זאת. צריך דובר שיהיה זמין בכל רגע לתגובה בתקשורת ויעבוד כל יום כדי להכניס אותנו לשם בכלל עניין. שימו לב למספר הופעות התנועה הירוקה בתקשורות ביומיים האחרונים רק בהקשר של סמר וים המלח. דברים כאלה לא היו לפני ימי הדובר והמטה. כמו כן, גם התנועה עצמה התחזקה אירגונית ופעילות השטח שלה בהתאם. כל זאת מאחר ויש מנכלית בשכר שמרכזת את רוב הפעילות. האמת היא, שעדיין לא ברור למטה וההנהגה, או לפחות לא ישרו קו בנושא, מי הוא האחראי למימון. זה משהו שאנחנו עדיין צריכים לסגור בתוך המפלגה ולהגיע להחלטות אך כרגע אנחנו צריכים להבין משהו מאוד בסיסי. אני כן יכול לספר כי לאחר שכתבתי את רוב הפוסט הזה דברים נעשים בעניין זה בהנהגה ובועידה כנראה נקבל

אם כספים חדשים לא יגיעו למפלגה, ההנהגה תחליט בחודש הבא לצמצם את הפעילות. אני לא מוכן לתת לדבר כזה לקרות. כל ההתקדמות שלנו בחצי שנה האחרונה תרד לטמיון. נחזור שוב לישיבות בכל מיני משרדים של ארגונים חברים או בתי קפה. זה לא רציני, לא נראה טוב מבחוץ ונותן תחושה נוראית לפעילים כאילו שאין עתיד והכל לא באמת רציני. המשרד הקטן הזה ושלושת העובדים שלו הם עמוד השידרה של המפלגה ולא רק המנכלית והדובר הם העיקר כאן אלא גם המקום הזה שהופך מיום ליום לשוקק יותר ויותר. לפני כמה ימים אשכרה אמרתי למישהו במפלגה שאנחנו צריכים משרד גדול יותר כי אין מקום לכל האנשים בפנים, ואז לפני יומיים קבלתי את הבום הזה. שמעתי תקציר העניין מישיבת ההנהגה. אני לא רוצה להאשים אף אחד בהנהגה, כולם עושים עבודה מצויינת ואני חייב לומר שההנהגה השתפרה פלאים בחודשים האחרונים. הרבה כנראה בגלל אמיר רוקמן שנתן להם קצת בראש. אבל זה עדיין לא מספיק ומאחר שתמיד דברים זזים במפלגה הזאת מלטה החלטתי לכתוב פוסט זה.

עלות המטה המדוייקת תוצג בועידה הקרוב אבל אני יכול לשער שהיא בסביבות 30 אלף ש"ח בחודש.( שכר  דירה, הוצעות ומשכורות). זאת אומרת שאם אנחנו רוצים להמשיך על בסיס זה אנחנו צריכים לפחות 2000 מתפקדים בשנה הקרוב ומעל 1000 תורמים בסכומים גבוהים מדמי ההתפקדות. אלה מספרים שבתאוריה לפחות ניתנים להשגה. במיוחד אם עומדים לקראת המטרה הזאת עם עובדים בשכר, עם משרד ומספר מתנדבים נחושים להכניס את התנועה הירוקה לכנסת הבאה. מעט ימי הטלפונים שנערכו במטה מוכיחים כי הדבר אפשרי.  בשלוש שעות בלבד הצליחו חברי המזכירות לממן את שישית הוצאות המפלגה לחודש הזה. אם נפעיל יותר פעילים לאורך שעות יותר נצליח לגייס את הסכום הדרוש. לקראת המבצע הטלפוני נכתבו נהלים ודרכי שיחה עם התורמים הפוטנציאלים כל אלה דברים חדשים שרק משפרים את סכויי ההצלחה שלנו.

מה אני מבקש מכם ? אל תפלו בקיסמי הקמפיינים להתפקדות המונית לשלושת המפלגות הגדולות. גם עשרות אלפי מתפקדים לליכוד או קדימה לא יצליחו לשנות את המפלגות הללו ומקסימום יעלו דירוג של חבר בפריימריז או יורידו אחר. אבל עם זאת גם יחזקו את שאר המפלגה על כל עסקניה. אותו דבר גם במפלגת העבודה. למרות שאני אישית רואה במפלגת העבודה אופציה אמיתית לשתוף פעולה עתידי עם מפלגתנו, ההתפקדות ההמונית למען שלי יחמוביץ רק פגעה בתנועה הירוקה ובסכוייה שהיא תבנה חזית עמה בבחירות. מספר פעילים מרכזיים של התנועה התפקדו למפלגת העבודה כדי לעזור שלי לזכות בעמדת היו"ר. חלכם חזרו אך רובם נשארו חברי מפלגת העבודה. אני קורא להם לחזור. שלי נמצאת בעמדת היו"ר ותשאר שם עד הבחירות הבאות. מקומה מובטח ועכשיו הזמן גם של התנועה הירוקה. אם בכל זאת אתם רוצים להשפיע על אחת המפלגות הגדולות כמתפקדים מבפנים אך עדיין רוצים לראות את התנועה הירוקה בכנסת הבאה אז אני מבקש מכם לפחות לתרום משהו במקביל גם לתנועה הירוקה. כסף או עזרה. עדיף את שניהם. לכל המפלגות הגדולות יש בסיס כלכלי עצום שמתחיל מעצם העבודה שהם כרגע בכנסת ועד הונם העצמי. כולל מפלגת העבודה שכאילו כרגע בחובות אך נכסיה פזורים בכל הארץ. לנו יש רק משרדון קטנטן בשכירות ואנחנו לא מקבלים כספים מטייקונים.

אז מה ניתן לעשות כדי לחזק את מטה התנועה הירוקה והמפלגה ?

א. קודם כל ולפני הכל לתרום לתנועה הירוקה. 80 ש"ח לחודש זה הסכום המרבי שניתן לתרום על פי חוק. גם 10 ש"ח לחודש יכולים לעזור. ניתן לעשות זאת בקלות כאן

ב. להתפקד למפלגה לשנת 2012 ואם אפשר גם להגיע לועידה בחיפה ב  6.1.12

ג. להצטרף לצוות הטלפנים ולעזור אפילו פעם אחת לגייס כסף למפלגה ולפעילות. ליצור קשר עם סוזן היו"ר משותפת של המזכירות

ד. להצטרף לאחד מצוותי העבודה החשובים של התנועה הירוקה: המטה, המזכירות, צוות השטח או צוות האינטרנט . כל אחד מהצוותים הללו אחראי על קיום הפעילות והעצמת חוזקה של התנועה הירוקה. צרו איתי קשר כאן ואני אפנה אתכם למקום המתאים.

 

ראו גם טופס התנדבות באתר התנועה

על הקשר בין צדק חברתי, מסורת ושמן זית / נוי מורדוקוביץ

חנוכה הוא חג האור, חג של משפחה,שמחה ואירוח. חג של מסורת שהיא גם דתית וגם עממית, גם רוחנית וגם לאומית. חנוכה הוא חג שבו רבים מהדברים היפים במסורת היהודית מתכנסים בשמונה ימים של חנוכיות דולקות בחלונות.

באופן מסורתי מדליקים חנוכיות בעזרת שמן זית, ולא בכדי שמן הזית הוא מרכיב חשוב כל כך במסורת היהודית. עצי הזית הם הגידול הנפוץ ביותר בארצנו ובזיכרון הקולקטיבי שלנו. בגלל זה, הייתי רוצה לנצל את המועד בכדי להתמקד באופן בו תעשיית שמן הזית בארץ מגלמת את המכאובים החברתיים העמוקים שהתגלו בקיץ האחרון בארץ.

אז כפי שאמרנו, שמן זית מיוצר ונאצר כאן בשפע . יותר משלושים אלף טונות של שמן זית מיוצרים בארץ – בישראל ובשטחים, כמות מספקת לכל הדעות כדי למלא את הצריכה המקומית. לאור זאת, עולה התהייה כיצד זה שתמיד יש לך בבית רק בקבוק אחד קטן של שמן זית, אשר עלותו כה גבוהה, כך שגם כאשר מכינים סלט צריך להתקמצן עליו? ומדוע אם יש כל כך הרבה שמן זית מסביבנו, אנו מוצאים את עצמנו מכינים בסופו של דבר את רוב הבישולים שלנו עם מוצרים שנויים במחלוקת מבחינה בריאותית כמו מרגינה, או שמני בישול? האם באמת בשביל להשיג שמן טוב אנחנו צריכים לקנות שמן "איטלקי" או "ספרדי" במקום לרכוש מהתוצרת העשירה ועטורת הפרסים שיש לנו כאן בבית?

ובכן, הסיבות לכך שאין אנו רוכשים שמן מקומי קשורות לסיבות המרכזיות היוצרות הרבה מן בעיות חברתיות אחרות בארץ:

כסף וביטחון.

 בגלל שיקולים קרים של רווח חברות שיווק גדולות רוכשות שמן זית ישן, מהול, שנוצר לעיתים מהכלאה בין שמנים רבים ממקומות שונים בעולם (שמן זית "איטלקי" יכול להכיל רק מעט מאוד שמן זית מאיטליה), מוכרות  לנו אותו במחירים מופקעים, וגורפות על גבינו רווחים עצומים. באותו אופן גורמים ישראליים מעדיפים לייבא מהגרי עבודה במקום להשתמש בכוח עבודה מקומי, או לחלופין מייבאים בגדים ומוצרים מסין וכך מייבשים את המפעלים בארץ.

כנראה מתירוצי "בטחון" מוכרים, החברות הגדולות, בעידוד הממשלה, מעדיפות להביא שמן ירוד מחו"ל, מאשר לספק לצרכן הישראלי שמן זית איכותי, טרי וזול שמיוצר למשל על-ידי חקלאים פלשתינים, אחת מהאוכלוסיות המוחלשות והמודרות ביותר בארץ. בנוסף לזאת, חקלאים אלה מקבלים יחס מהשלטונות הצבאיים כאילו היו אחראים ישירים לכל הבעיות הביטחוניות של המדינה.

באופן זה, חברות השיווק הגדולות של שמן הזית מרוויחות על חשבון הכלכלה המקומית, קידום אוכלוסיות מוחלשות והבריאות המתדרדרת שלנו.

כתוצאה מכך החקלאות נפגעת, משפחות שלמות של חקלאים פלשתינים נאלצות לוותר על העיסוק המסורתי בחקלאות ולעיתים נותרות ללא כל מנגנון כלכלי שיקיים אותן.

כלומר, אנו מקבלים שמן זית מחו"ל באיכות נמוכה ומשלמים עליו יותר. בסופו של יום נשאר לנו בבית אותו בקבוק "שמן זית" של חברה מסחרית, שעליו אנו מתקמצנים אפילו בשביל סלט בריא, ובמקביל נאלצים להאכיל את עצמנו ואת ילדינו בשמנים אחרים, זולים יותר, אשר פוגעים באופן ישיר בבריאות החיים שלנו ושל ילדינו וגם מחבלים בקשר שלנו לאדמה, לתרבות ולמסורות המקומיות.

המפגש הקולינרי עם שמן הזית הפלשתיני הוכיח שקיים פתרון אחר, כזה אשר משלב שיפור באיכות הצריכה שלנו וגם תרומה ישירה לצדק חברתי בר קיימא. גיליתי שישנם חקלאים אשר משוועים למכור בשוק המקומי שמן זית, חקלאים קטנים שבאמתחתם לא יותר מכמה מאות ליטרים של שמן, אך החברות הגדולות והקפיטליסטיות מתעלמות מהם, או שמכופפות את ידיהם בכדי למכור את מרכולתם במחירים מצחיקים ומשפילים. גיליתי שקל וכיף להשתמש בשמן זית בשפע במטבח, לבישול, אפייה, טיגון וכמובן טיבול עשיר לסלטים וללחם טרי. באופן זה אני נקשר מחדש לדרך שבה משפחות מהאזור היו מבשלות במשך מאות שנים.

בכל המדובר על שמן זית ישנה אלטרנטיבה! אפשר לעקוף את החברות הגדולות, ניתן להיות צרכנים חכמים ובריאים ולרכוש שמן זית ישירות מהחקלאי, או ממשווקים קטנים אשר עובדים עם חקלאים.

שמן זית כזה מגיע בדרך-כלל במיכלים, הוא טרי, איכותו גבוהה ומחירו זול בהרבה מהמחירים הקיימים בסופר. בדרך זאת, ניתן להשתמש בשמן זית יותר בחופשיות במטבח, וכך להיטיב עם הבריאות ואיכות החיים, וגם להפוך לצרכנים נבונים יותר, לתמוך בכלכלה מקומית ולהעמיק את הקשר עם האדמה והטבע המקומיים.

מלחמת המעמדות

נובמבר 28, 2011 כתיבת תגובה

אנחנו מתייחסים לדמוקרטיה שלנו כמובנת מאליה, כפי שבעלי הכוח מתייחסים לזכויות-היתר שלהם כמובנות מאליהן. אחד מההישגים הגדולים ביותר של תנועת המחאה השוטפת את העולם, הוא זה שהיא חושפת את השקרים וחצאי-האמיתות שאליטות הכוח משווקות, ואת להיטותנו לבלוע אותן. היא מזכירה לנו שזכויות אף פעם לא ניתנות, אלא נלקחות. היא מזכירה להם שהם שולטים תחת הסכמתנו, שתבוטל כשהם ינצלו שלא כראוי את זכויות היתר שלהם. המחאה חושפת כמה רחוק הם ילכו על מנת להחזיק בכוחם, ואת האמצעים בעזרתם הם מקווים להשיג זאת.

מיט רומני מתאר את מחאת כיבוש וול-סטריט כמלחמת מעמדות. הוא לא טועה, אלא שלא המחאה האחרונה היא זו שהתחילה את המאבק. ההתחלה היתה בקמפיין של רונלד רייגן ב1981 נגד העבודה המאורגנת, עם החמרה במצב שנוספה על ידי שותפתו לדרך, מרגרט תאצ'ר, במהלך שביתת כורי הפחם ב1984. כל זה התחיל את הקמפיין של השמרנים, הניאו-ליברלים, תומכי השוק החופשי ותאגידים אינטרסנטיים, להחזיר את עידן הגילדות ואת פעלתנות שנות העשרים.

קמפיין זה פעיל כבר זמן ארוך מאד, בהצלחה רבה. בזמן שבו אנחנו היינו עסוקים בשופינג, מבטאים את עצמנו עם נייק, גי'נס דיזל, וכרטיסי אשראי של זהב או פלטינה, זכויותינו נגזלו ונעלמו. בזמן משמרתו של ביל קלינטון בוטלו ההגבלות העיקריות על הבנקים. טוני בלייר, עם מפלגת הלייבור החדשה שלו, יישם מדיניות הפרטה שתאצ'ר יכלה רק לחלום עליה. רוב המדינות המפותחות האחרות התאימו עצמן למדיניות כלכלית זו, כשקרן המטבע העולמית וארגון הסחר העולמי מעודדים מהלכים דומים לפיתוח קפיטליזם של שוק חופשי בקרב המדינות המתפתחות שבאו אליהם לבקש סיוע.

מדיניות העסקת המתנגדים במערכת הפוליטית כולה, על מנת לפוגג את ההתנגדות למדיניות הקפיטליסטית, נחשפת עכשיו, ונעשה ברור שהדמוקרטיה שלנו דעכה והפכה למעט יותר מפארסה. אנחנו לועגים לעריצים המצהירים כי קיבלו 98.76% מקולות הבוחרים במה שהם קוראים לו בחירות דמוקרטיות. באותו זמן אנחנו בוחרים בחופשיות בין מועמדים שכולם מיישמים למעשה את אותה מדיניות. איפה כאן הדמוקרטיה?

בכל פעם שהממסד יוצא החוצה, אם זה בניו-יורק, קליפורניה, מצרים או תל אביב, הוא מסייע באופן ברור יותר לדכא את הבחירות הניתנות לנו. מאבק זה חושף מה נמצא על כף המאזניים. התגובות הפרועות של הממסד והממשלה הופכות את ההונאה והפחד לברורים בעליל. האם זה צירוף מקרים שבלומברג, ראש עיריית ניו יורק, חשף סרטון על סיכול מזימת טרור שנמשך שנתיים, בדיוק יום לאחר שגילה שהוא מפסיד בקרב על יחסי הציבור? האם לא היה שום קשר בין הפטפוט הבלתי פוסק של ממשלת ישראל על האיום האיראני בשבועות האחרונים, לבין העברת החוקים החדשים נגד מימון של ארגונים לא-ממשלתיים, לענישה על לשון הרע ללא הוכחת נזק, ובעד מתן שליטה רבה יותר לפוליטיקאים על בית המשפט העליון?

מה שמעודד את בעלי השררה להמשיך ולהשתמש בכוח מופרז בהתמודדות עם המחאה המטרידה אותם, היא הידיעה כי הרוב יסתכל על העבירות הללו ויאמין שהן לעולם לא יופנו נגדו. אבל הן תמיד יפנו נגדו. כשמתחילים בפגיעה ביהודים מסיימים בכל מתנגד למשטר, כשבדרך נפגעים גם הומוסקסואלים, נכים, קומוניסטים וצוענים. מה שמתחיל בפגיעה במוסלמים יסתיים בילדי קולג' לבנים בעלי זכויות יתר המתנגדים לערבים, מקסיקנים ומובטלים. כפי שמאט טאיבי מנסח כה בצדק, הקושי העיקרי הוא לפגוע בחירות הראשונה. רמיסת החירויות האחרות הופכת קלה יותר ויותר.

חמושים בידע זה, שאנחנו הבאים בתור, שאם אנחנו לא מובטלים עכשיו כדי לאפשר רווחיות גדולה יותר אנחנו עשויים להיות מובטלים בקרוב, שאם אנחנו עדיין לא מורעלים על ידי ניצול יתר של משאבינו הטבעיים אנחנו נהיה בקרוב, שכשאנחנו מזדהים עם אחרים שחירותם קוצצה אנחנו יודעים שזה יקרה בקרוב לנו, איך אנחנו יכולים להמשיך לשבת בבית ולחכות למישהו אחר שיביא את השינוי? רד אתה למטה, לפארק זוקותי, לכיכר תחריר, לשדרות רוטשילד, ושים את גופך על הקו המפריד, לפני שהם ייקחו את נשמתך

 

תרגמה וערכה אסתי הורן

רגע לפני ששולחים את הילדים לפסטיגל 2011- האם אתם בטוחים שאתם מסכימים/ מכירים את המסר?

פוסט אורח של גרעין אחים 23 של תנועת נוער האיחוד החקלאי.

לפני חודש, הושמע לראשונה שיר הנושא מתוך הפסטיגל של השנה- שהפעם נקרא לא סתם פסטיגל אלא game on.
היוצרים של ללא ספק ידעו את עבודתם, כשבחרו השנה בנושא לעולם המחשבים, הרשתות החברתיות ומשחקי המחשב.

"הילדים יכנסו לתוך עולם וירטואלי ודיגיטלי זוהר ומרהיב."- כך הם מבטיחים לכם ולהילדים- אבל מה זה אומר? בואו נבחן את שיר הנושא:

נתחיל משם השיר, שהוא גם השם הכולל של המופע I" פסטיגל", זהו קשר אסוציאטיבי ברור לipon, ipod ושאר מכשירי "אפל".
מכשירי האייפון מזוהים עם תרבות של תאוות החדש והטוב יותר- ולא רק של התוכן אלא גם של הצורה. האייפון מוביל אותנו לחפש באופן מתמיד את הטוב יותר, החדש יותר, ומכניס אותנו למרוץ סמוי – למי יש את ההכי טוב והכי מעודכן?
נמשיך במילים מהשיר –
" ונצטלם במסיבה, ונתייג ת'תמונה.. ותן לי לייק או איגנור".
במילים אלו קשה לפספס את ההתייחסות לרשת החברתית "הפייסבוק". ההצטלמות במסיבה ותיוג התמונה מבטאת באופן ברור את הרצון להראות ולהיחשף ולא חלילה את העיקר שהוא להנות עם חברים.
חמור מכך, פעולת ה"לייק או איגנור" משקפת שיש לשפוט את אחד את השני רק על פי איך שאנו נראים ומצטיירים בפייסבוק.
ממשיכה מאי בוסקילה- "בא לי תיק מבוטיק, זה השיק".
אחרי המהפכה החברתית שהתרחשה בקיץ וקראה ל"צדק חברתי" האם זה לא אבסורד שתיק יוקרתי זהו סממן ל"שיק", לדבר ההופך אותך למקובל ורצוי בחברה ?
וכמובן השיא, "ואם תרצה רק לשאול – גוגל יודע הכל" – השיר מציג את מנוע החיפש "google" כפתרון המיידי והטוב ביותר לכל בעיה.
ה"גוגל" מוצג כתחליף לחקר, לחיפוש. ברור לנו כי גוגל מביא עימו נוחות ומידע זמין המקלים על חיינו אך יחד עם זאת, הביטוי "גוגל יודע הכל" מראה לנו כי כבר אין צורך במקורות מידע אחרים.
אין טעם בספרים, אינציקלופדיה ואף בחבר או הורה מהם אנו יכולים לקבל תשובות לשאלותינו.
מתוך מעט הדוגמאות בשיר קשה לפספס כי העולה מהשיר מסר שאת החיים בכלל אפשר להעביר בתוך הגוגל- בין לייק אחד לשני- זה עולם ואולי זה העולם שבו אנחנו צריכים לחיות.
חוץ מזה בשיר וחווית הפסטיגל כבר משקפים שלא מדובר ביצירה אמיתית של שירים- הכל עטוף, מוכן למכירה- זהו ללא ספק עוד סממן בתרבות הצריכה המקיפה את חיינו.

 

תרבות הצריכה יוצרת אצלנו אשליה ובונה עבורנו סולם ערכים שבו האדם נמדד על פי רכושו ומיתוגו ולא על פי מעשיו ורעיונותיו.

אז מה אתם חושבים?
חשוב לנו להבהיר, ביקורת על הטכנולוגיה אינה הטפה לאי שימוש בה.
אך עלינו לגלות אחריות לגבי אופני השימוש בטכנולוגיה.

זה עצוב לראות איך ילדים, נערים, מבוגרים משתמשים בטכנולוגיה בתור תחליף לתקשורת אנושית. טבע האדם הוא להתקדם, לגלות ולהמציא דברים חדשים אך לא על חשבון קשרים בין אישיים.
אז אנחנו נערים ונערות בני 18, שחברים בשנת השירות גרעין אחים.
לא מתביישים להגיד- אל תשלחו את הילד או הילדה לפסטיגל!
אם יחד כחברה נפעל וניקח את האחריות על הנוער והילדים במדינה, ויש לנו את הכוח להשפיע ולשנות.
בואו לא ניתן יד להפיכה של אותו מופע תמים למופע רדוד ושטחי המחנך לערכים שטחיים.
אנחנו כבר החלטנו לנקוט מעשה והוא לעלות את המודעות בקרב החברה בישראל על הדברים החומריים אותם הפסטיגל מייצג ולהדגיש את המצב הנתון.
בכוונתנו לקיים מחאה באחד או כמה מימי הפסטיגל בשילוב מופעי רחוב וחדר נושא לכל העוברים. אנו קוראים לכל האנשים אשר רוצים לשתף פעולה עם המטרה שלנו להעביר ביקורת על מה שקורה במדינה שלנו להתחיל לעשות שינוי

:קטגוריותדעות תגיות: , ,

כוחה של ההכלה

נובמבר 13, 2011 2 תגובות

מאת: ברם ספירו; תרגום מאנגלית: סוזן קודש; עריכה לשונית: אסתי הורן. המאמר פורסם במקור בבלוג האנגלית של פעילי התנועה הירוקה

עם כל אמירה עיתונאית בסגנון "אבל מהן הדרישות שלכם?" כלפי המוחים ב"כיבוש וול סטריט", אני מיטיב להבין את הגאונות שבאי-הצבת דרישות. כל שעליך לעשות זה לצאת לפארק זוקוטי על מנת להבין שהחבר'ה האלה אינם קבוצה הומוגונית. מאנרכיסטים ועד פציפיסטים, מליברטרים ועד סוציאליסטים, מאתאיסטים לנוצרים, יהודים, מוסלמים, סיקים, הינדים ובודהיסטים, מהומלסים ועד סטודנטים מפונקים, ממוחים מקצוענים וסדרתיים ועד לאלה שיוצאים לרחובות בפעם הראשונה בחייהם – כולם מסכימים על מעט מאד חוץ מדבר אחד: השיטה הנוכחית אינה יכולה להמשיך להרוס את חיינו, ולא ניתן לה לעשות זאת. בכך שאינה מפרסמת רשימה ברורה של דרישות, תנועת מחאה זו מאפשרת לקהל הרחב ביותר להרגיש שהוא נכלל ומיוצג. בכך שאינה מפרסמת רשימה ברורה של דרישות, תנועת מחאה זו אומרת שהיא מסרבת לשחק לפי כללי המשחק של אלה בשלטון אשר נגדם היא מוחה. בכך תנועת מחאה זו מפרה את האיזון של המאיון העליון, וזה מפחיד אותם.

כל מי שהיה מעורב במחאה כלשהי בחמש-עשרה השנים האחרונות, יצא מהחוויה קרוב לוודאי בתחושת אכזבה.  היו מצעדים עם נאומים מרגשים. התקשורת הכתובה והאלקטרונית, בחלקה בוודאי אוהדת, סיקרה את האירועים. קמו מנהיגים שהביעו את תסכולם ואת דרישותיהם של אלה שנמאס להם לשבת בבית מול הטלויזיה ולקטר. וברבות הימים, מנהיגים אלה התאהבו בתשומת הלב שקבלו ובנגישותם למעוזי הכוח, ובכך הקלו על הדרג השליט לספוג אותם ולהכפיף אותם למרותו, תמורת וויתורים מינימליים. עד מהרה המחאה נמוגה, קבוצות העבודה התפזרו, וכולם חזרו הביתה וניסו לא להרגיש מאוכזבים.

הגאונות שבאי-הצבת רשימת דרישות ברורות נעוצה בכך שהיא מאפשרת לך לענות על השאלה "אז מה אתה רוצה?" בתשובה של "הכל!" ותשובה זו, הכלה זו, היא היא המבדלת את המחאה הזאת – בין אם היא מתרחשת  בניו יורק, בתל-אביב, בברצלונה, באתונה או בקהיר – מכל מחאה קודמת. כשהדרישה שלך היא צדק, קל מאד לגשר על הבדלים פוליטיים דקים ואפילו על הבדלים משמעותיים בהבנת צדק מה הוא. כשאין הנהגה ברורה, אין מקום לקנאה או לחששות הרגילים אודות קבוצה קטנה שעלולה להחליט החלטה לא נכונה בשם הרוב. יש רק הבנה משותפת שהשלטון של המיעוט הפלוטוקרטי חייב לבוא אל קיצו, שחייבים לשבור את שליטתו על הפוליטיקה שלנו ועל עצם קיומנו. הודות להבנה הגוברת אצל רבים, שתנועת המחאה הנוכחית היא הדבר האמיתי, ושעם מספיק מאמצים, מסירות והתמדה אפשר לחולל שינוי אמיתי, (אותו שינוי מיוחל שאנשים האמינו שיבוא בעקבות בחירתו של אובמה לנשיא, בחירה שהותירה כה רבים מאוכזבים אכזבה מרה), אנשים זונחים את הציניות שלהם.

תפקיד המחאה, תפקיד התנועה, הוא לחולל שינוי. אותם אנשים אשר ישנו את הסטסוס קוו לאו דווקא יהיו אלה אשר יבנו את המציאות החדשה. לעת עתה די לומר שהדרך בה הדברים מתנהלים עכשיו אינה יכולה להמשיך ולהתקיים, מבלי שנהיה מחוייבים לומר מה בדיוק יתפוס את מקומה.

ההבנה הגוברת של הפלוטוקרטים, המאיון העליון, שמה שהמוחים דורשים הוא את הכל, היא היא הדבר שמפחיד אותם. ההכרה שלא מדובר כנראה באופנה חולפת, היא שגורמת ללילותיהם חסוכי-השינה. הם מתחילים להבין ששאר תשעים-ותשעה האחוזונים כבר עלו על הפטנט שלהם, ומסרבים לשחק יותר לפי הכללים הישנים. ככל שזה מתבהר להם – המציאות הפשוטה מבהירה שאין דרך בה הם יכולים גם לרצות את ההמון וגם להמשיך ליהנות מסגנון החיים שלהם – ניתן לצפות שהתנגדותם תלך ותהפוך יותר ממוקדת וגם יותר אלימה. כפי שהראתה לנו האלימות בניו יורק ובאוקלנד, זה רק יגרום לכך שעוד ועוד אנשים ירגישו מוכלים בתוך התנועה.

%d בלוגרים אהבו את זה: