יותר ירוק או יותר ארוך? התלבטויות, ליקוק פצעים וכמה מסקנות

אחרי הפוסט הקודם, אני מוריד את הכובע של חבר בית הדין ושם את… לא, בלי כובע היום.

אני מגיע לירוקה מהשמאל, ומחשיבה מדעית. אני חושב שפרגמטיות איננה מילה גסה, אם הפרגמה שאליה אתה חותר היא נכונה. אני מאושר מזה שיש לי מפלגה שלפחות במצע שלה ובפי רוב פעיליה אני מוצא תאימות להשקפת עולמי, אם זה לגבי חירויות אישיות, חירות המידע והבחירה, ואם זה תכנון לטווח ארוך (קיימות) והסתכלות עובדתית על המציאות. אני מאושר מהרעיון של "מועצת מומחים", ומתמיה אותי שלאף מפלגה אחרת אין מוסד שכזה. גוף אקדמאים ואנשי מקצוע שיוכלו לגבות את הפעילים בעובדות ומחקר.

כל זה כהקדמה למה שאכתוב פה בהמשך: למה לא אצביע ללבני למרות שאלון טל ברשימה, ולמה לא אפסיק לפעול למען הירוקה בעוד שהיא רצה עם לבני.

מבולבלים? גם אני הייתי. ראשית לתשובה הקלה – למה לא אצביע ללבני. עד כמה שאני מוכן לכרות אוזן לפרגמטיות ולקבל הסברים משכנעים, הרשימה של לבני מרגיזה אותי. לבני בזבזה את ההון הפוליטי שלה כשנותרה בראש האופוזיציה בלי לנצל את זה למען העם, כשהיתה יכולה להרכיב לבדה קואליציה חילונית רחבה ויעילה. היום בערב ציפי לבני תציג, ביחד עם אלון טל, את החלק החברתי-סביבתי של המצע שלה ואת המיתוג המעניין של הקמפיין המשותף והוא כולל מילים יפות על הפרטות לידי העם במקום לידי האוליגרכיה, אבל אני לא יכול לשכוח לה שתחת ביבי וגם באופוזיציה לו, היא לא פעלה בכיוון. אני לא יכול לשכוח לה שהתמהמהה עד הרגע האחרון להקים מפלגה, ואז שעתיים אחרי זה עלתה על מטוס והשאירה את רמון להרכיב בשבילה את המפלגה משאריות של קדימה והעבודה ב"ועדה מסדרת", ולקח שתי טיוטות עד שנפטרו מלא מעט מושחתים. מפריע לי גם הקמפיין שלה "נגד ביבי" כשהיא כבר מזמן לא מנהיגה את אחת משתי המפלגות הגדולות. לפי הדמיון הגראפי בין הקמפיין שלה ושל העבודה, אפשר לחשוב ששלי וציפי מריצות ביחד את שלי מול ביבי. אני גם לא מסוגל לתת קול למפלגה שבה יושב אבי המאגר הביומטרי (או לפחות האב המאמץ הבלתי נלאה) שמטפח את אחד מאסונותינו הגדולים ממקום מושבו באופוזיציה ללא מתנגדים כמעט. יש לי עוד הרבה להגיד נגד "התנועה", אבל כאן הוא בלוג הירוקה, ואני חושב שהצלחתי כבר להעביר לכם את עמדתי בפירוט יתר.

אבל אני כן בעד ריצה איתה לכנסת. כן, אני מסכים שזה נעשה בצורה קצת עקומה, ביום צפוף של סערת רגשות, עזיבות, חזרות וכמעט התפרקות, אבל יש שתי סיבות עיקריות שהשרץ הזה ראוי להכשרה: הראשונה היא שכלכלית ומורלית, הירוקה לא היתה שורדת ללא הריצה המשותפת הזו, והשניה היא שההסכם עם "התנועה" משחק מאוד לטובת חזוננו, אפילו אם אלון טל לא יכנס לכנסת. יותר פרטים מזה תצטרכו לשמוע הערב במסיבת העיתונאים, ביקשו שלא נפרט עד אז בפומבי. אני לא ממהר לסמוך על פוליטיקאים משופשפים כמו רמון ושטרית, אבל יש ברשימה הזו גם מצנע ופרץ ושמות נוספים שגורמים לי לחשוב שיש מי שיהיה מעונין לשמור לנו על האג'נדה. לפחות אני מעיז לשחרר טיפה פסימיות ולתת לאופטימיות מקום. כאמור, הרבה אני לא יכול לפרט, קראו את פרטי הסכם הרשימה המשותפת כשיפורסם יותר מאוחר, ונמשיך לדון בזה כאן.

כוך ירושלמי, פעילים ירושלמים, דיון שקט ועמוק מהלב על הדרך, איך הגענו לכאן ולאיפה ממשיכים.

חשוב לי להדגיש שמקימי הירוקה לא איבדו את הבסיס הרעיוני והאידאולוגי. גם הסגנון לשמחתי לא השתנה. כן, יש ביננו עכשיו חברים חדשים, שחקנים פוליטיים הרבה יותר משופשפים, ובעיני רבים מהותיקים משופשפים מדי; אבל זכרו שגם אם הבחירות המקדמיות לא היו הכי יפות, מדובר בכ"ז במשרתי ציבור עם רקורד מוכח. הירוק שלנו ושלהם מבחינת מדיניות ציבורית אולי בגוון טיפה שונה, אבל עד שלא יוכח אחרת הוא עדיין ירוק. אני מאוד מקווה שלא נראה יותר לעולם בירוקה פריימריז עם חמישה טון "לכאורה" על כל צעד ושעל, לכאורה קולות מוזמנים, לכאורה התפקדויות קנויות, לכאורה ולכאורה (אבל אני גם חושב שזה נאיבי לקוות לזה). עכשיו יש לנו רשימה וכשאנחנו לא בפריימריז הא/נשים האלו פועלים למען מטרות משותפות. הועידה תחליט ברבות הימים מה יש לעשות כדי שזה לא יישנה, ושההנהגה לא תילקח בפוטש. אני יודע שהלב של המקימים עדיין במקום הנכון ולו בגלל שהתגובות שלהם לסחף האירועים היו הרבה יותר אנושיות ומעוררות הזדהות מאשר הקור המשפטני שראיתי כחבר בית הדין מצד נשואות הקובלנות. אחרי שהשתבללו לכמה ימים, יצאו חברי ההנהגה לסבב מפגשים עם פעילים כדי לשמוע ולהשמיע, לפייס ולבנות חזרה את האמון. הייתי במפגש שכזה בירושלים, במרתף מוזר של בית קפה בנחלאות, כל כך ירושלמי ומדויק למצב הרוח. בלי שום חימום, האויר היה קר אבל האנשים חמים. גם רגשות שליליים ופגועים קיבלו את הזמן והמקום, כמעט אף אחד לא התפרץ, ערעורים על דעות התקבלו בפתיחות והקשבה, ואז הדלקנו נרות ורשות הדיבור עברה לרחלי ואלון. יפעת ביטלה ברגע האחרון, ומצד אחד היה לי חבל שלא נשמע את הצד שלה ולו בשם האיזון, מצד שני היה ברור לכולם שהאווירה היתה הרבה יותר מתוחה ולא פתוחה אם היא היתה מופיעה, אז אני מאוד שמח שיצא לי להיות במפגש בהרכבו הזה. יהיו עוד מפגשים כאלו בצפון ובמרכז, אני מאוד ממליץ לכם להגיע ולדבר ולשמוע, זה עשה לי טוב, ועכשיו צריך להניח את זה בצד לכמה שבועות ולהתרכז בקמפיין.

גם אני הייתי כמו רבים בהלם בשבוע שלפני. מסיבות משפחתיות לא הייתי ביום שישי בסמינר הקיבוצים ולכן ערימת הקובלנות שנחתה לפני ביום שני הפתיעה אותי מאוד לרעה. מישיבה של שעתיים זה התארך ל"מילואים" של יומיים וחצי שכמעט ועלו לי במקום העבודה, את פסק הדין הגשנו ביום רביעי בחמש וחצי תוך כדי שאנחנו יודעים שנעשים נסיונות גישור ופישור, שלוש שעות אח"כ נספרו עוד מעטפות והתהפכו התוצאות, היתה ועידה קצרה (שאני לא אהבתי את דרך ניהולה לגמרי, אבל זה נושא נפרד). החלטנו לא לרוץ עם לבני, למחרת רצו שמועות על התפטרות חברי הנהגה, אח"כ נשמע שזה רק עזיבת הרשימה אבל לא ההנהגה, אלון כבר רצה לעזוב אבל חזר לדבר עם לבני על הצעה טובה מהראשונה (שוב, פרטים במסיבת העיתונאים!) ובדרך היה סקר קטן ומוזר בדואל, רוב האקשן נדחס בשתי יממות בקושי. כאדם שסובל/נהנה מהפרעת קשב וריכוז אני רגיל לטלטלות רגשיות ואימפולסיביות, אבל זה היה שבוע קשה, מפתיע, לעיתים קרובות פוגע ולא קל לאף אחד. אבל אני מאוד מקווה שאפשר להגיד עכשיו, כשעבר טיפה זמן, שאפשר להסתכל בעיניים יותר פראקטיות ולדבר על העתיד.

כלפי פנים – מה שעבר בפריימריז לא יעבור בשקט. ראיות לוקטו, תצהירים נכתבו והוגשו כמה וכמה תלונות למשטרה (זה לא סוד, זה נאמר בועידה בגלוי). נצטרך לדון בשינויים בתקנון ולהיות טיפה פחות נאיביים, ואם הועידה תראה לנכון שיש לעשות משהו יותר דראסטי, אנחנו נעלה את האפשרויות האלו להצבעה בפברואר, אחרי הבחירות. אם יחליטו שכדי לנשום בבית יש להכריז על הוצאת עיזים, ניקוי אורוות וכהנה דימויים מושביים, עוד נגיע לזה. כרגע מתרכזים בהכנסה של אלון טל לכנסת כדי שיוכל לממש את חזוננו. אתם אגב מוזמנים לעזור לאורי שיינס בהקמת צוות "מאה הימים הראשונים" ולעזור לאלון טל להניח כמה הצעות חוק כבדות וחשובות כבר בהתחלת מושב הכנסת, אם במו ידיו כח"כ, או כשותף חיצוני ל"התנועה".

כלפי חוץ – אני מקווה וחושב שלא נפגעה תדמיתנו, ומותג "הירוקה" עוד לא אבד כמו שכמה טרולי מקלדת בפייסבוק מיהרו לרמוז. אני חושב שיש לנו סיכוי להשפיע לטובה על הרשימה של לבני אם ההבטחות שוות יותר מחתימה של נייר, אבל במקרה הרע ניסינו להיות פרגמטיים ולא הצלחנו בסיבוב הזה. לא צריך לקחת את זה יותר קשה ממה שזה באמת – נסיון כן והכי קרוב לריאלי של אלון טל להכניס את הירוקה לכנסת בהנתן מצבינו האלקטוראלי והכלכלי. אם אתם רוצים לתת לעצמכם תירוצים למה אפשר לסתום את האף ולהצביע ללבני, אתם יכולים לחשוב על זה כך – לבני ושטרית ממילא בפנים, הקולות שיכניסו אותם לא צפים. הקולות שלכם, הבלתי מחליטים, קובעים יותר לגבי המקומות 9-13, אז למדו את עמדותיהם ותראו אם מתאים לכם.

אני, כאמור, מגיע מראיה כלכלית-חברתית הרבה יותר שמאלית. עד הריצה העצמאית הבאה שלנו אני כנראה אחזור כמו שמו"צניק טוב ירושלים להצביע למה שפעם היתה מפ"ם, ואולי דרך הסכם העודפים אעזור בעקיפין להכניס את אלון לכנסת, אבל אני גם מאוד אשמח אם אצליח להכניס אליה את תמי זנדברג (מס' 5 במרצ וחברת מועצת עיריית תל אביב, מהגוד גאייז).

בקיצור, אני יודע שלרבים כמוני, כל רשימה בבחירות הקרובות היא לא אופטימלית. בכל אחת מהרשימות מסתתרת צפרדע שצריך לבלוע. אני רק מבקש שתשבו עם דף ועט ואולי אתר הכנסת הפתוחה, תכינו טבלאות בעד ונגד ותבחרו את הצפרדע שאתם מוכנים לבלוע. אני מקווה שתבחרו את הצפרדע הכי ירוקה בשבילכם 🙂

(אני מתנצל אם השימוש במשלים העושים שימוש בתמונות מנטליות של התעללות בדו-חיים ואכילתם פגעה במישהו, לא נפגעו כל צפרדעים אמיתיות במהלך הכנת הפוסט)

אז יותר ירוק או יותר ארוך? לדעתי חשיבה ירוקה היא חשיבה ארוכה. אלון טל בחר בחירה נכונה למפלגה ולמטרותיה בטווח הארוך, אפילו אם בטווח הקצר אנשים מתרעמים. זו תגובה רגשית מוצדקת, ויש מה לתקן, אבל לדעתי לא נכון להכריז על נטישה או צעדים חד כיווניים אחרים. בואו נלמד מהטעויות, נשתקם ונשתפר. זה לא הרג אותנו, אז בואו נבחר שזה יחשל אותנו. במילה אחת – קיימות. ואגיד זאת שוב כי שווה להפנים – לחשוב ירוק זה גם לחשוב ארוך.

(וואו, 1400 מילים. הפוסט הבא על בחירות אלקטרוניות, אני אנסה להיות יותר תמציתי :-))

ירוק ודמוקרטי? רגע האמת

כותב דוד אלכסנדר:

אני חדש בתנועה הירוקה. הצטרפתי אליה כי האמנתי שהיא מתנהלת באופן דמוקרטי וזאת הפלטפורמה הטובה ביותר לקדם דמוקרטיה ישירה בתוכה וממנה כלפי שאר המדינה. האמנתי ששילוב בין ערכים ירוקים ודמוקרטים יוכלו לבנות מפלגה גדולה שתגשר על מחלוקות הימין והשמאל בציבור ובבוא היום תלכד עם מקוטב ומשוסע.

אזרתי אומץ וכנגד כל הסיכויים התמודדתי לרשימת התנועה לכנסת, לא כי חשבתי שהגיע לצמרת, אלה כי קיוויתי שחבריי, אנשי הדמוקרטיה הישירה, יחליטו לחבור אליי ולחזק את הדמוקרטיה של תנועה דמוקרטית בלאו הכי. חלקם עשו זאת ואני מודה להם על כך.

תוך כדי הריצה התברר לי שעולם כמנהגו נוהג ומריבות על אגו וכוח שולטות בקבלת ההחלטות בצמרת המפלגה. הייתי עסוק מידי בקמפיין בכדי לפקוח את עיניי והדחקתי זאת תוך אמונה שהערכים שחבריי ואני מביאים איתנו יוכלו לתקן כל פגם אנושי.

יותר מהפריימריז עצמם, ועידת התנועה האחרונה הייתה חגיגה דמוקרטית אמיתית. החברים דנו, הצביעו והחליטו על מדיניות וההנהגה קיבלה את התוצאות. או לפחות כך חשבתי. החלטנו לא לחבור לתנועה בראשות לבני ולרוץ לכנסת לבד. זאת הייתה החלטת הבוחר! יצאתי באופוריה מהועידה תוך אמונה עזה כי עשיתי את הצעד הנכון לחבור לתנועה הירוקה.

יום אחרי החגיגה הדמוקרטית, ערפל קרב כיסה את המרחב הווירטואלי. שמועות ופיסות אינפורמציה זעירות החלו לזלוג לקראת ערב בדבר נטישה של רבים מהמנהיגים והמתמודדים. ולבסוף נפלה הפצצה: התנועה חוברת לגוף זר אחרי הכל…

התגובות לא אחרו לבוא. גינויים מתוך המפלגה ועוד נוטשים. מה שהדהים אותי יותר היה גינויים מאנשים שלא חברי מפלגה כלל, אלה ראו בה משהו חדש ומרענן בפוליטיקה. מצביעים פוטנציאלים והרבה מהם.

כל ההחלטות של היממה האחרונה נעשו בחדרי חדרים, תוך חוסר שקיפות וערפול מוחלט. לא יצאו הודעות מסודרות ואתר האינטרנט של התנועה נסגר. כאשר החלו השמועות לצאת, היה זה מאוחר מידיי. פעילים הגיעו לירושלים למחות על תהליך החבירה לתנועה, אך נשארו בחוץ, ללא יכולת השפעה.

ועכשיו בלבול, סלידה וזעם שולטים בכל.

ומה עכשיו?

יתכן שאת הבחירות האלו הפסדנו עוד לפני שהתחלנו לרוץ. ותמיכה באלון טל עם חבירתו לתנועה ברשות לבני משאירה טעם מר מידיי בפה. אפשר לברוח מהספינה הטובעת ואפשר לנסות ולשקמה. למי שהחליט להישאר ולהיאבק אין מנוס מלקבל את ההצעה השלישית עליה הצבענו אתמול: בין אם רצים ובין אם לא עלינו לנקות את הבית.

יתכן שהיה זה הצעד הנכון שלנו, אנשי הדמוקרטיה הישירה, להצטרף לתנועה הירוקה אחרי הכל. לנו יש את הכלים הנכונים לתיקון מנגנוני התנועה והפיכתם לישירים יותר, אשר ימנעו ממצבים כאלו לקרות שוב.

יש צורך באינפוזיה דמוקרטית ישירה גדולה ודחופה לירוקה!

אני קורא לכנס שוב את ועידת המפלגה ולהחליט על הדברים הבאים (אני לא משפטן, אך ברוח זו יש לקבל החלטות אלו):

• ביטול כל הסכם שהושג עם כל גוף או מפלגה בשבועות האחרונים

• הדחת אלון טל מתפקיד היושב ראש

• חקירה ופרסום חשדות לפעילות לא תקינה במהלך הבחירות המקדימות

• קביעת חוקים המחייבים כל זרוע בתנועה לשקיפות מלאה

• קביעת חוקים חדשים המגבילים את ההנהגה מלנהוג כרצונה והכפפה מלאה שלה לרצון ועידת המפלגה

• בחירת ועדת חירום שחבריה ישמשו כיושבי ראש בפועל עד למועד בחירות פנימיות חדש

דמוקרטיה ישירה עכשיו !

דוד אלכסנדר

השאלות שבוערות לאנשים

אני מדבר עם חברים כדי להזכיר להם שהירוקה עדיין קיימת והיא אופציה יותר מוצלחת מכל מלחמת הכוכבים, אבל השאלות שתמיד יחזרו עליהן אחרי שהשתכנעו שירוק = צדק חברתי הן שאלות של איך תצביעו על תקציב בטחון, מה עמדתכם בנושא חוק טל, מה תעשו כדי לקדם הוראת מדעים בבתי ספר (כן, מסתבר שגם הממלכתיים הלא-דתיים בארץ יש בעיה עם לימוד אבולוציה ודברים שפעם נראו לי בסיסיים).

אז הנה עוד שאלה לפריימריסטים וגם ליושבי הראש – מה אתם אומרים לגבי הנושאים הראשונים שיצא לכנסת לדון בהם על החודש הראשון, ובראשם התקציב?

האם המבצע בעזה יפתור את בעיית הפצצות הדרום ?

מאת שרית עוקד.

כבר מעל עשר שנים סובלים תושבי דרום הארץ ובעיקר איזור שקיבל את השם עוטף עזה תחת מתקפת פצמ"רים, קאסמים, גראדים ועכשיו ג'אפרים

מבצע עמוד ענן כמו מבצעים קודמים לפניו, בא לפתור את בעיית ההפצצות על יישובי הדרום וכלל מדינת ישראל אחת ולתמיד, אבל האם אכן הבעיה תיפתר?

לא ממש

למה?

כי כל עוד לתושבי עזה אין מה להפסיד, אז באמת אין להם מה להפסיד ואם הם יורים, או יורים עליהם זה היינו הך מבחינתם.

אבל אנחנו, כמדינה החזקה יותר צריכים לדאוג שיהיה להם מה להפסיד

ואם יש מה להפסיד אז פוחדים להפסיד את הדבר הזה.

אז איך יוצאים מתוך מעגל ההרס והשנאה?

מפתחים את התשתיות ברצועת עזה

מפתחים את הכלכלה

מפתחים את החינוך

כאשר האזור מפותח, אנשים עובדים, אנשים יצרניים, אנשים צוברים נכסים, אנשים רואים עתיד הם מתחילים לפחד להפסיד את מה שהשיגו, מפחדים לחזור למצב המייאש והמיואש בו היו בעבר, ומפסיקים לעסוק בטרור.

תגידו, זו אחריות של הפלסטינאים ולא שלנו, נכון, אבל, יש לנו אינטרס ברור לשנות את המצב שקיים היום. אבל צריך להיות לנו אינטרס שיהיה להם מה להפסיד.

גם האיחוד האירופאי הבין את העניין, והוא משקיע מיליוני יורו במדינות שהן ה"חצר האחורית" שלו, מהסיבה שאם לאנשים במדינות הללו לא יהיה טוב הם ימשכו את אירופה כלפי מטה. האירופאים לא פראיירים, הם עושים זאת מהאינטרסים הצרים שלהם.

גם אנחנו צריכים לעשות זאת מהאינטרס הצר שלנו. אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אנחנו חייבים שגם להם יהיה יותר טוב.

(יהיה ברור אני לא תמימה, זה לא יקרה ביום אחד, אבל מהר יותר ממה שחושבים הדברים משתנים, ותוך שנים ספורות המצב יכול להיות אחר לגמרי)

אז אם זה כל כך קל, למה אנחנו לא עושים את זה, כי המצב הנוכחי מתאים לממשלה (גם אצלנו וגם אצלם), מתאים להם שנפחד מהצד השני במקום שהממשלות יטפלו בבעיות חינוך, רווחה, בריאות.

אבל אפשר לשנות, אפשר להצביע עבור סדר יום אזרחי, עבור התנועה הירוקה שתטפל בנושאים אזרחיים, ועל פתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי בדרך אחרת. כי את דרך המלחמה אנחנו מנסים כבר 64 שנים בלא הצלחה יתרה

מה עם אחוז החסימה?

אנו ניצבים, שוב, בשבועות הראשונים של תקופת בחירות שבה נצטרך לשכנע את הציבור להצביע לנו בהמוניהם. רגע לפני שאנחנו ופעילים אחרים יוצאים לפורומים, לחוגי הבית, לקמפוסים ולרחוב, כדאי לנסות ולהתמודד בצורה רצינית עם שאלת אחוז החסימה.

הקולות הצפים

כבר מיום רישומה כמפלגה, התנועה הירוקה שאפה גם לפנות ל"קולות הצפים". רבים מהקולות הצפים הם אזרחים שמאסו במפלגות הקיימות, בפוליטיקה הקיימת, ורוצים שינוי. מדובר בציבור ענק, יחסית למצביעים האידיאולוגיים שלנו. האפשרויות העומדות בפני מי שלא רוצה להצביע ל"ישן" הן או לא להצביע בכלל (או לשים פתק לבן), או להכניס מישהו חדש, ללא הסטוריה פוליטית, לכנסת. בד"כ יש מישהו שמצליח לרכב על הגל הזה: פעם היתה זו מפלגת שינוי, פעם הגמלאים, ובפעם הזו מי שמצליח בינתיים, לפי הסקרים, לרכב על הגל הזה הוא יאיר לפיד עם מפלגת "יש עתיד" שלו.

הבעיה של התנועה הירוקה היא כרגע כפולה: ראשית, למרות החדשנות שאנחנו יודעים שהיא מביאה איתה, היא לאו דווקא מצטיירת כמשהו חדש ומעניין בעיניי הציבור הרחב. "הירוקים" כבר רצים שנים לכנסת, ורוב אזרחי ישראל לא עושים את ההבחנה, ואין לנו בתנועה הירוקה "יאיר לפיד" משלנו (לטוב ולרע, אבל לדעתי בעיקר לטוב). ואולם, הבעיה המשמעותית יותר היא שבעבור מצביע צף, שאלת אחוז החסימה הופכת להיות ה-שאלה המשמעותית ביותר, משום שלהצביע למפלגה שלא תיכנס לכנסת שקול מבחינתו ללא להצביע כלל.

הנה המלכוד-22 שלנו: בלי לשבור את מחסום אחוז החסימה, לא נצליח למשוך אלינו מסה קריטית של קולות צפים; אבל את מחסום אחוז החסימה קשה לשבור בלי המסה הקריטית הזו. לכן אם יש סיכוי כלשהו לזה, כנראה שהוא מבוסס על ציבור המצביעים האידיאולוגיים שלנו. אם כולם יכירו אותנו, אכן יצביעו לנו בסקרים, וישכנעו מספיק אנשים סביבם לעשות כמוהם, נעבור בסקרים – ובבחירות.

החדשות הטובות הן שבייחוד אחרי גלי המחאה החברתית, ועם מערכת בחירות שצפויה (בתקווה) לסוב סביב הנושאים הכלכליים והחברתיים, ישנו ציבור גדול של מצביעים שרוצים בדיוק את מה שיש לתנועה הירוקה להציע, ו"רק" צריך להכיר להם את המפלגה, את החזון שלה, ואת האנשים שבה. האם נצליח להגיע אליהם? שוב, ההצלחה תלויה בהתגייסותו של הציבור שכבר מכיר אותנו ותמך בנו בבחירות הקודמות, ומי שהכיר אותנו בתקופה שמאז הבחירות הקודמות.

סיפור האנדרדוג

במערכת הבחירות הקודמת התנועה הירוקה לא התבלטה בסקרים. כדי להתמודד עם זה, "שווקנו" לציבור את מה שאני קורא לו "סיפור האנדרדוג", סיפור של מפלגה שנכנסת כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הסימנים המצביעים לתוצאה אחרת. אמרנו שבסקרים אנחנו מגרדים את אחוז החסימה. אמרנו שהתקשורת מתנכלת לנו. התעקשנו שמי שיצביע למפלגות גדולות ופרגמטיות יתחרט יותר על הצבעתו מאשר מי שיצביע עבורנו, ובדיעבד, טענו שאם רק עוד כמה אנשים היו מצביעים עם הלב, אז היינו עוברים.

למרבה הצער, במבחן התוצאה, זה לא עבד. על מנת לגייס שוב את התומכים שלנו לפעולה, אנחנו צריכים לברר: מה היו החורים בסיפור האנדרדוג שלנו?

 "הסקרים הרשמיים מעוותים את התמונה": זה אמנם נכון. אבל קשה להעריך כיצד מתעוותת אותה תמונה: למשל, בסקר אנשים מצביעים "עם הלב". לעומת זאת בקלפי, כשהסיכון לאבד את הקול גדול, לא מעט בוחרים ללכת עם מפלגה מבוססת. ייתכן שעבור התנועה הירוקה, התוצאה בסקרים היא דווקא הגבול העליון, לא התחתון, של מה שנקבל.

 "בבחירות בקמפוסים התנועה הירוקה יוצאת אחת המפלגות הגדולות בכנסת": גם נכון, אבל צריך לקחת בחשבון גם עד כמה אותן בחירות אינן מייצגות את התמונה הארצית – למשל, ברוב המקרים גוש השמאל זכה בבחירות בפער רחב, ולעיתים מפלגות כגון ש"ס וישראל ביתנו לא הופיעו בכלל.

 "לפי מכוני הסקרים, אנחנו מגרדים את אחוז החסימה": אבל לעיתים מאד קרובות, אם לא בכל הפעמים, לא הבחינו בכלל הסוקרים בין המפלגות "הירוקות" השונות, וכך כל מי שהצביע "ירוק" – לאו דווקא "התנועה הירוקה" – נספר מבחינתנו כמצביע שלנו. אבל בקלפי, הפיצול הזה היה משמעותי גם לבלבול של מי שכן רצה להצביע לנו, וגם לנכונות של מי שהתלבט אם להצביע לנו או לא.

 "התקשורת היתה עוינת": גם הטענה הזו נשמעה ונשמעת, וזה אולי היה נכון. אבל ייתכן גם שחלק, לפחות, מהעיתונאים בחר להתעלם מהתנועה הירוקה משום שהוא באמת לא האמין (ובצדק, כפי שהתברר) שמדובר בתופעה כל כך חשובה במערכת הבחירות דאז. עד שנעבור את אחוז החסימה זה לא הולך להשתנות.

סיפור האנדרדוג, בחירות 2013

היום כמו אז, הסקרים בפתיחת מערכת הבחירות הנוכחית אינם מנבאים לתנועה הירוקה נוכחות יציבה בכנסת. האם אותו "שפיל" יעבוד הפעם? לדעתי זה יעבוד הרבה פחות טוב.

בתקופה של "הקדמת הבחירות" המדומה (לפני התרגיל של נתניהו ומופז), פגשתי בהפגנה בחור אחד, שהיה תומך נלהב שלנו בבחירות הקודמות. הוא דיבר על התקופה עם ברק בעיניים, וסוג של נוסטלגיה: מערכת הבחירות הראשונה שבה התמודדה סוף סוף מפלגה שהוא מזדהה איתה לגמרי. ההתלהבות של הבחירות, כאב הלב כשהתברר שלא עברנו את אחוז החסימה, התחושה שכמעט – כמעט! – הגענו ונכנסנו לכנסת. הוא שאל אותי, היינו כל כך קרובים! כמה היה חסר לנו? ואז נאלצתי ביני לבין עצמי להודות בנקודה כואבת: למרות התחושה של "כמעט" שכולנו היינו שותפים לה, במציאות, לא באמת התקרבנו לאחוז החסימה – למעשה, לא הגענו אפילו לאחוז אחד מהקולות, בעת שאחוז החסימה עמד על 2%. כן, אם היה מתפרסם הסקר ההוא, אם לא היה יוצא ספין "ציפי מול ביבי", אם אם אם… אבל עם זה לא הולכים לבנק.

היום, הבחור הנ"ל הוא חבר מפלגת העבודה. הוא עדיין מזדהה עם כל מה שהתנועה הירוקה מייצגת, הוא עדיין מרגיש שהיא מייצגת את דרכו. יש לתנועה הירוקה פינה חמה בלב שלו, אבל – הוא לא יצביע לנו. כי כפי שאמר לי אדם אחר שדיברתי איתו, לטעות זה אנושי – אבל לא ללמוד מטעויות זה כבר טיפשי. ונדמה לי שגם אם רוב המצביעים שלנו דאז לא מתחרטים על בחירתם בזמנה, זה לא אומר שהם יבחרו בנו שוב הפעם, ודאי שלא אם ננסה ללכת עם "סיפור האנדרדוג" שוב: אם זה לא עבד בפעם שעברה, למה שזה יעבוד הפעם?

 בתור מפלגה, גם אם כזו שעוד איננה בכנסת, אנחנו חייבים להבין שיש לנו מחוייבות כלפי כל אותם אנשים שהצביעו לנו (ואיבדו את קולם עבורנו) בבחירות הקודמות. אני שמח וגאה לומר שבהתחייבות משמעותית שהתחייבנו בפניהם, עמדנו: אמרנו שאנחנו רצים מרתון ושלא ניעלם מהשטח, והנה אנחנו עדיין כאן, כבר פועלים במרץ לקראת הבחירות הקרובות. אבל לא פחות חשוב הוא, לא להמר שוב על קולם של תומכינו כפי שהימרנו – והפסדנו – בפעם שעברה, אלא אם כן אין שום ברירה טובה יותר.

החזון יותר חשוב מהסיפור

הצענו (ועודנו מציעים) לציבור הישראלי חזון: חזון של פוליטיקה אחרת, אחראית, מקיימת, מחוברת לבוחר. במקביל, גם שיווקנו את "סיפור האנדרדוג", אבל אין קשר הכרחי בין השניים. והחדשות הטובות הן שלא הסיפור הוא החשוב, אלא החזון. אני לא מתכוון חזון הכלכלה הירוקה, החברה השיוויונית, סגירת הפערים וכן הלאה, כי לא צריך להקים מפלגה בשביל להציע את כל אלה. הדבר שאנחנו ורק אנחנו, כמפלגה, יכולים להציע הוא חזון הפוליטיקה האחרת הזו. בעולם מושלם, כל המפלגות היו מציעות קודם כל את זה, אבל האבסורד הוא שעושה רושם שרק אנחנו יכולים באמת להציע את זה בישראל של היום. יותר מתמיד, התומכים שלנו, ובהם גם בן שיחי מההפגנה, עוד מאמינים בחזון הזה ורוצים לראות אותו מתגשם.

אמרתי שלדעתי הסיכוי הטוב ביותר שלנו הן לשבור את אחוז החסימה בסקרים והן למשוך אלינו פעילים שהשתתפו במחאה החברתית הוא באמצעות המחנה האידיאולוגי שלנו. אבל אני חושב שהפעם, סיפור האנדרדוג רק יעמוד בדרכנו. במקומו צריך לומר את האמת המלאה: רק אנחנו מציעים את הסיכוי הטוב ביותר לפוליטיקה אחרת, אם ניכנס; ושהמטרה החשובה והמיידית שלנו היא לפרוץ את מחסום אחוז החסימה ולהגיע לכמה שיותר תומכים פוטנציאליים, מה שיכול לקרות רק בתמיכה פעילה של כמה שיותר אנשים התומכים בנו כבר. צריך לנטוש את מה שעלול להצטייר כבכיינות ואשלייה עצמית, ובמקביל צריך להיערך לכל אפשרות – גם שבהתקרב יום הבוחר, אם מסתמן שלא נעבור את אחוז החסימה, שנפנה לכיוון אחר, בין אם מדובר על משיכת מועמדותנו לכנסת הקרובה והשקעת מאמץ בבחירות המקומיות שאמורות להיערך בסוף 2013, ובין אם מדובר על רשימה משותפת עם מפלגות אחרות על בסיס שותפות ערכים, לפחות חלקית, וכמובן עם קווים אדומים. צריך להבין גם שאין שום דבר שלילי במיוחד בשיתוף פעולה בריצה לכנסת: אחרי הכל, גם כשניכנס, נצטרך להשתתף בקואליציה או באופוזיציה זו או אחרת, ולמען האמת, שיתוף פעולה הוא צורך הכרחי במציאות הפוליטית ובכלל, בין אם בכנסת ובין אם לפניה. יתרה מזו, כל שנה שעוברת שבה התנועה הירוקה איננה בכנסת היא עוד שנה שבה אמונם של אזרחי ישראל בפוליטיקה יורד, שבה גדלים הפערים בחברה, שבה נחלת הכלל שלנו מצטמקת ואיכות החיים של כולנו יורדת. התנועה הירוקה רצה מרתון, ולא ניעלם מהשטח גם אם לא נצליח בבחירות הארציות הקרובות – אחריהן כמובן יש את הבחירות המקומיות, ואחריהן עוד מערכת בחירות ועוד אחת. ועם זאת, כמה שיותר מהר, יותר טוב.

בנימה אישית: מאד הייתי רוצה לראות את התנועה הירוקה נכנסת לכנסת הקרובה בכוחות עצמה (או אפילו יותר טוב, בשיתוף פעולה עם מפלגה שהיא שותפה ערכית כמו שהיתה מימ"ד בבחירות הקודמות). אני מאמין שזה אפשרי ושצריך לפעול לכיוון הזה בכל הכוח. המטרה הראשונה וההכרחית היא, כאמור, לעבור את אחוז החסימה בסקרים, וזה אומר ליצור "באזז", לדבר עם אנשים, ליזום אירועים ודיונים וכל מה שצריך כדי שכל מי שיכול למצוא בתנועה הירוקה בית – יעשה זאת.

ולכל אותם תומכים שלנו בלבם אך לא בקולם: בואו. אנחנו צריכים אתכם, שתצביעו סקרים, שתדברו על המפלגה, שתקדמו ותפרסמו את החזון שלה. תמיד אפשר לעשות הערכת מצב שבוע לפני הבחירות – אבל אם כולנו נעשה את מה שבלבנו עכשיו, לא יהיה צריך להתלבט: התנועה הירוקה תהיה בפנים לפי כל סקר, ולא תהיה סתירה בין החשיבה האסטרטגית לבין נטיית הלב.

עימות סתיו שפיר – מירי רגב. המנצחת – התנועה הירוקה

כבר ראיתם את העימות הטלוויזיוני בין חברת הכנסת מירי רגב מהליכוד לבין סתיו שפיר, הכוכבת החדשה שרצה בפריימריז של העבודה ?

ובכן, בן היתר, מירי רגב מזכירה את פרויקט שיקום השכונות של הליכוד. היא אומנם שכחה להזכיר שממשלות מפא"י יצרו את שכונות אלה אך סתיו שפיר לא השכילה להחזיר תשובה אלא רק סיסמאות על שיטתה הכלכלית של מפלגת הליכוד שנכשלה. אכן כשלה ובגדול.

הקפיטליזם וניאו ליברל בצורת מפלגת המרכז החדשה

 "קדימה" היו אלה שסגרו את הגולל על פרויקט שיקום השכונות ע"י מאיר שיטרית ואהוד אולמרט. הפרויקט עצמו נחל כישלון והופיע בדוח מבקר המדינה בשנת 2003

הסיבות הן רבות אך שורשן מגיע תמיד לשיטות הכלכלה המיושנות. שעל פיהן היה שווה יותר לתת לשכונות להירקב ולהיחרב ולהשקיע את מיטב המאמצים בבניה של פרויקטים חדשים ונוצצים. כל זאת כמובן גם בזמן היות הליכוד והעבודה בשלטון.

ובכן? מי כאן החברתי ?

התנועה הירוקה.

כבר בימי המחאה החברתית הגישה מספר ניירות עמדה בנושא, חלקן לועדת טרכטנברג וחלקן לציבור הרחב במחאה ואפילו במרחב הווירטואלי עם אפשרות להציע הצעות ולשדרג את המסמכים באופן שקוף ופתוח.

בן היתר נכתב בנייר העמדה :
" למעלה מ-500 שכונות שנבנו ברחבי הארץ בין השנים 1950-1970 נזנחו עם השנים והפכו לשכונות עוני. פרויקט "התחדשות עירונית" אשר היה אמור להביא לשיקום שכונות אלה על ידי ציפוף הבניה בהן באמצעות השוק הפרטי בלבד, נכשל. התנועה הירוקה קוראת לתוכנית ארצית חדשה לחיזוק שכונות וותיקות כפתרון הכרחי למצוקת דיור . העצמת שכונות אלו על ידי השקעות במרחב הציבורי, חיזוקן בזוגות צעירים והתאמתן לצרכים העכשוויים, תאפשר להוסיף מאות אלפי יחידות דיור חדשות בזמן קצר במקומות בהם אנשים רוצים לחיות, מרכזי הערים. חיזוק זה ימנף את הישובים כך שיהוו את המנוע לצמיחה כלכלית של מדינת ישראל"

ובכן: התחדשות אורבנית, ניהול נכון של המרחב הציבורי, התנהלות מקיימת של משרד הבינוי, התנגדות לפרבור, קידום תח"צ ועוד הם כלים הכרחיים בתיקון העוולות החברתיות שנעשה עם השנים ע"י המפלגות הממסד הישן. ורק ע"י הכנסת התנועה הירוקה לכנסת נוכל לפתור אותן

אז אולי עדיין קשה לנו לקבל דקות מסך כי אין לנו כוכבים כמו סתיו שפיר שרכבו על המחאה. אבל יש לנו הרבה יותר מזה. יש לנו פתרונות

יצרני הרווחים

מאת: ברם שפירו. תרגום מאנגלית: סוזן קודש. עריכה לשונית: אסתי הורן

כוח אדיר טמון במילים שאנו משתמשים בהן. נושא הוויכוח עולה בחשיבותו על הדרך שבה אנו מתווכחים. אוצר המילים של השיח שלנו הרבה פעמים קובע את תוצאות הוויכוח. במקרה של אונס, כשאומרים שהאשה גרמה לאלימות כלפיה בגלל המחשוף שלה, מתווכחים על מהו עומק המחשוף שניתן להגדירו כמתגרה, במקום לדון בשאלה אם הנאשם אנס אותה או לא. הלבוש של אותה אישה אינו רלוונטי בכלל. לאף אחד אין הזכות לקיים יחסי מין עם אישה נגד רצונה גם אם, באופן תיאורטי, היא צועדת ברחובות העיר בעירום מוחלט.

וכאן מגיעים לטיעון של אילי-ההון שהם "מייצרים מקומות עבודה" והשימוש המבריק שהם עושים בקו-הגנה זה. אי אפשר להטיל עליהם מיסים, אסור להעביר עליהם ביקורת, אי אפשר לצפות מהם לתרום לחברה מעבר לעובדה שהם מייצרים מקומות עבודה. אם ייעשה קשה לייצר מקומות עבודה, הם ייאלצו לעבור למקום יותר מזמין עבורם ועבור מקומות העבודה שלהם.

ואז אנחנו נופלים בפח שהם טמנו, ונכנסים לוויכוח סרק על הערך היחסי של אותם מקומות עבודה, אם ההקלות במיסים שניתנות להם שוות את מקומות העבודה שהם מייצרים, למי מגיעים מקומות עבודה אלה, ומי יזכה בהם אם יועברו למקום אחר. כל אותו זמן, המושכים בחוטים מביטים בנו, מחייכים לעצמם, ומגישים בקשה נוספת לסובסידיה בגין מקומות העבודה שהם מייצרים.

אבל האמת היא שמקומות עבודה נוצרים כתוצאה מביקוש של צרכנים. האמת היא שהיזמים אינם אלה שמייצרים את הערך המוסף. לכל היותר יש להם רעיונות טובים,  היכולת לאתר דרישה צרכנית, והון מסויים אותו הם מבקשים להכפיל. הם אינם מסוגלים לעשות זאת לבד. הם זקוקים לעובדים על מנת לייצר את המוצרים ולהציע את השירותים אותם הם יוכלו אח"כ למכור ולהרוויח עליהם. העובדים הם אלה אשר משקיעים ערך בהון. העובדים הם אלה אשר באמת מייצרים את הרווחים.

אם מצפים מהעובדים – כלומר, יצרני הרווחים האמיתיים – לתרום לטובתם הם באמצעות המסים שהם משלמים והשירותים שהם מציעים, אם אותם עובדים הם גם היצרנים של מקומות העבודה בדרישה הצרכנית שהם מייצגים, ואם מצפים מהם לתרום עוד דרך מע"מ ומסי קניה אחרים שהם משלים – אז, אנא מכם, שמישהו יסביר לי את ההגיון בכך שיש לפטור יזמים, משקיעים ותאגידים, המשתמשים במשאבים שהם הנכס הכללי של החברה כולה, מלתרום במידה שווה לטובת יצרני הרווחים והדרישות הצרכניות של החברה.

כשאנחנו מתווכחים על צדק חברתי ומטיחים בפנינו את טיעון ה"יצרני מקומות העבודה", אנא השיבו, שללא צדק חברתי, אנו מענישים את יצרני מקומות העבודה. תנו להם לנסות להסביר מדוע הם מתנגדים לצדק חברתי.

כמעט ארבעים שנה חיכיתי לה. מחשבות על התנועה הירוקה

19.5.12   כפר יהושע

איריס  בן  צבי     – מרכזת  סניף מפלגת התנועה הירוקה טבעון – עמק יזרעאל

בבחירות לכנסת השביעית, ב 28 לאוקטובר 1969, הייתי בשרות צבאי וכבר מלאו לי 18 שנים. התלבטתי והתקשיתי למצוא עבור מי להצביע. גדלתי בחינוך של תנועת העבודה, אבל חוויתי שיש משבר ערכים, שהמאמצים לשלום לא משכנעים, שהדמויות של המנהיגים לא מדברות אלי. חיפשתי משהו רענן יותר, מקום שחושבים בו ברצינות במבט על העתיד. לא מצאתי מפלגה  שאהיה שלמה אתה.

בשנים שאחרי זה  הצבעתי  נגד. נגד עליית המגמות השוכחות את האדם העובד, ואת הפגיעה המתמשכת באדם באשר הוא, כאשר לא בונים גשר לחיים משותפים והוגנים. מקום שרואים גם את הסביבה. התקשיתי להזדהות עם מפלגה , לבחור בדמויות שהעבר הצבאי היה עיקר ההוכחה להיותם  דמויות ראויות.

בינתיים חלמתי, והשתדלתי להגשים, בחיי הפרטיים. דיברתי סביבה ושלום עם הקרובים אלי, דיברתי שמירה על הסביבה בתוך קהילת המושב, הקמתי משק עם תפיסה של אחריות סביבתית. ב2008, כמעט 40 שנים מאוחר יותר, התפקדתי למפלגת התנועה הירוקה, מתוך אמונה שהפעם בונים בישראל בית פוליטי שמייצג את תפיסת העולם בה אני מאמינה. לאחר שני חוגי בית אליהם הוזמנתי, ראיתי את הכוונה שעומדת מאחר הקמת מפלגה זו, את העניין האמתי שיש לדמויות המובילות, בערכים עליהם מדובר. את הרקע של עשייה ברוח הערכים בהם אני מאמינה.

התנועה הירוקה בעבורי הנה המפלגה שתפקידה לייצג את החשיבה על העתיד מתוך הבנה של הקשר בין סביבה וחברה. מפלגה שתפקידה להיות מחוברת לצורכי ההווה בלי לוותר על ראיית צורכי הדורות הבאים. אינני מחפשת שלמות- לא כריזמה של מנהיגים, לא אחדות מופלאה של דעות וערכים, אלא קו מוביל ברור, קו מנחה שעליו נשענת המפלגה- תפיסת עולם וערכים שהם הבסיס לקיומה. הנפשות הפועלות יכולות להתחלף. הערכים והתפיסה- אלו הדברים המשמשים לב העניין, ועליהם יש לשמור. כולל נהלים תקינים המחוברים לערכים בסיסיים של הוגנות, וראיה רחבה.

בית פוליטי אינו דמות זו או אחרת, מעשה זה ואחר. זוהי מחרוזת ערכים שאותה מייצגת המפלגה. כיום אני מוצאת בתנועה הירוקה ייצוג לערכים אותם שאפתי לראות כערכים שינחו את כנסת ישראל. אני תומכת במפלגה שתקדם ערכים אלו בראש מעיינה. אנו ראויים למפלגה כזו בנוף הפוליטי בארץ, ומי ייתן שערכים אלו יקבלו מקום הולך וגדל בשנים הבאות.

מדוע הצטרפתי לתנועה הירוקה

התנועה הירוקה היא המפלגה היחידה המעלה על סדר היום שלה את נושא הקיימות.  אין להתרשם מהמסר של אמצעי התקשורת המוטים לטובת בעלי ההון הטוענים שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה. לפי סקרים פנימיים של המפלגות הגדולות התנועה תקבל 2 – 3 מנדטים

מאת: נרייה גריינימן

למען האמת, יש עוד לא מעט תשובות על סוגיית אחוז החסימה. למשל נודע לנו שכלי התקשורת מנחים את מכוני הסקרים לא לכלול את התנועה הירוקה בסקרים שהם עורכים עבורם, כך שהסקרים אינם מעידים על הפופולאריות של המפלגה. מנגד, יש לנו עדויות על כך שבסקרים הפנימיים של המפלגות הגדולות אנו מקבלים 2-3 מנדטים בדרך כלל. צריך לקחת בחשבון שכלי התקשורת שייכים לבעלי ההון, והם מוטים נגדינו.

מה שהיה ברור לפני שלוש שנים, ברור גם עתה. הבעיה הגדולה של התנועה הירוקה היא מחסום התודעה. הוא מופיע בצורות שונות, אך בראש ובראשונה שואלים את התנועה אם זה לא בזבוז להצביע לה כשאינה עוברת את אחוז החסימה (או אפילו חיזוק של הפוליטיקה הקיימת), והאם האג'נדה הירוקה אינה חופה קטנה, שאין ציבור מספיק גדול תחתיה?

אני הצטרפתי לירוקה. איך אני מצדיק את העמדה שלי למרות הטיעונים נגדה?

היסוד לתפישה שלי הוא בהבנה שכלכלה וסביבה הם נושאים זהים, או יותר נכון שכלכלה נכונה היא רק זו שתמיד לוקחת בחשבון את הסביבה. התודעה שלנו בנויה הפוך – כלכלה באה לפני סביבה. "איכות הסביבה" הוא ביטוי שאני לא אוהב, והוא מייצג מאוד את התפישה הזו. בתוך הביטוי חבויה הנחת יסוד שהבעיה הסביבתית היא רק שאלה של איכות. יכול להיות שנחיה בארץ שמלאה בזיהום וזבל בכל פינה, אבל זה לא כל-כך נורא, קודם נייצר צמיחה כלכלית, וכשיהיה לנו זמן וכסף, ננקה את מה שלכלכלנו. כך גם אני חשבתי. בתוך התפישה הזו חבויה תפישה לקויה מאוד של כלכלה, ואולי אפילו חוסר הבנה של הביטוי עצמו.

אז בואו נבין באמת מה משמעות הביטוי כלכלה. בדרך כלל המילה הזו מקושרת לנו לבורסה, מטבעות, בנקים, מניות ושאר ירקות פיננסיים. אבל משמעות המונח כלכלה הוא בפשטות, מה שאנו מתקיימים ממנו. העולם הפיננסי, ובכללו גם מושגים דוגמתיים כגון צמיחה, אינו אלא צורת ארגון כלכלית. לצורך העניין, גם בחברה שאין בה בכלל מוסדות פיננסיים, למשל חברת לקטים-ציידים יש כלכלה.

הבסיס שעליו עומדת כל כלכלה, הוא המשאבים העומדים לרשותה, ובכלל זה משאבי טבע, משאבי אנוש ומשאבים רוחניים. השאלה הכלכלית היא כיצד אנו מארגנים את שלושת המשאבים הללו כדי להתקיים. הפרדיגמה הנוכחית היא, פחות או יותר, שמשאבי הטבע הם אינסופיים, ולכן אינם מהווים שיקול. לפיה, מה שחשוב הוא כיצד אנו מארגנים את משאבי האנוש והרוח. מי שמביט על המציאות בעיניים פקוחות, אינו יכול להתעלם מחוסר הרציונאליות של תפישה זו. אם אינכם מאמינים שזו הפרדיגמה השלטת, שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם קיים גוף בממשלת ישראל שתפקידו לסקור את כל משאבי הטבע שלנו, ולקצוב אותם כך שלא יגמרו? במציאות, המדינה נתנה אחריות למשאבי טבע לחברות פרטיות, תוך הבנה שהם ישתמשו בהם תוך לקיחה בחשבון של גורם אחד בלבד – רווח כספי. אבל רווח כספי הוא עניין פיננסי, איך הכלי לארגון יכול להיות המטרה?

התפישה הסביבתית אינה אלא יישור השיטה העקומה. במקום לרתום את העגלה (מוסדות פיננסיים) לפני הסוסים (משאבים), היא מבקשת לשוב ולשאול כיצד נחלק את המשאבים כך שנתקיים פה גם היום וגם בדורות הבאים. לכן עולה קרנו של ביטוי חדש, במקום "איכות הסביבה" העקום – קיימות.

אז נחזור לביקורת על התנועה הירוקה. השאלה היא בסופו של דבר, מה משמעות ההצבעה, או מה יעשה הקול שלי אחרי שאני אשלשל אותי לתוך התיבה? מבחינתי, כל הצבעה, לכל מפלגה שאינה חורתת על דגלה את נושא הסביבה, הוא לא בזבוז של הקול שלי, אלא חמור מכך – הפעלתו למען שיטה עקומה. זה נכון, אני בעד מדינה חברתית, שדואגת לאזרחים, לעובדים, לקשישים, לחינוך, לבריאות וכו'. אבל בלי חשיבה סביבתית (כלכלית) נכונה, המשאבים שלנו ילכו וידלדלו, ותלך ותשחק היכולת שלנו לדאוג לאותם הדברים. למען האמת, לדעתי היא כבר נשחקת, ולכן אנו עדים למשברים כלכליים ברחבי העולם. אין זה אומר שגורלנו נחרץ, או שסוף העולם הגיע, אלא רק שעלינו להתעשת, ולקרוא להנהגה שיודעת לקחת בחשבון את הדבר החשוב ביותר – מקורות המחיה שלנו. במילים אחרות, סוגיית אחוז החסימה לא חסמה את הצטרפותי לתנועה הירוקה, כי לדעתי אין בתוך הכנסת ולו מפלגה אחת שבאמת מבינה את הדברים כך.

למען האמת, יש עוד לא מעט תשובות על סוגיית אחוז החסימה. למשל נודע לנו שכלי התקשורת מנחים את מכוני הסקרים לא לכלול את התנועה הירוקה בסקרים שהם עורכים עבורם, כך שהסקרים אינם מעידים על הפופולאריות של המפלגה. מנגד, יש לנו עדויות על כך שבסקרים הפנימיים של המפלגות הגדולות אנו מקבלים 2-3 מנדטים בדרך כלל. צריך לקחת בחשבון שכלי התקשורת שייכים לבעלי ההון, והם מוטים נגדינו. אין זה עניין של מה בכך: הפעילים והמנהיגים של התנועה הירוקה נמצאים בשורה הראשונה במאבק נגד גורמים שמשתמשים בהון כדי לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם, ובדרך פוגעים בחברה ובסביבה. כך היה למשל בקמפיין של התנועה הירוקה מול מפעלי ים המלח .

בסופו של דבר, אני מאמין שאנו ננצח את ההון, שמדיר אותנו מהתקשורת ומהסקרים. מאז שקמה המדינה, ועד עכשיו, נכנסו הרבה מפלגות לכנסת. כולן היו צריכות לפרוץ את מחסום התודעה. השאלה היחידה לדעתי היא, האם המפלגה באמת יכולה להחזיק ציבור מאחוריה או לא. מפלגה כמו "שינוי", שלא אמרה הרבה חוץ ממסרים אנטי-חרדיים, לא החזיקה מעמד. מפלגה שמייצגת תפישה רחבה, כמו "רץ" למשל (שבהמשך התאחדה עם "מרצ"), הצליחה לשרוד לזמן ארוך בהרבה, והיא עדיין איתנו. עוד לא התחלנו את הקמפיין שלנו, כך שהסקרים הפנימיים שציינתי אינם לוקחים בחשבון ציבור שבקושי מודע לאופציה של לבחור בתנועה הירוקה. אני חושב שלא רק שנעבור את אחוז החסימה ונכנס לכנסת, אלא שנקבל אף יותר מ – 2 מנדטים. אני מזמין אתכם להצטרף למהפכה הירוקה.

נריה גריינימן הוא דתי, ירושלמי, בן 25, סטודנט למדע המדינה ולימודי יהדות באוניברסיטה העברית ופעיל בתנועה הירוקה.  פורסם במקור באתר עבודה שחורה

תפיסה רחבה של קיימות ותכנון לטווח ארוך – רומי קונצמן

לתנועה הירוקה עמדה ברורה ומוגדרת היטב בהמון נושאים הנוגעים לחיים של כולנו, אך בעמדה המדינית, הנוגעת ליחסים עם שכנינו, בקושי מצליחים לגבש עמדה, ולעתים ההרגשה היא כאילו מדובר יותר בהשלמת פער מאשר בנקיטת עמדה – כפי שקדימה השלימה את העמדה המדינית שלה מהתנועה הירוקה כדי "לסגור את החור".
זאת אחת הסיבות שלא משכנו מספיק מצביעים בבחירות האחרונות, ואל לנו ליפול לאותה מלכודת שוב. החלוקה הטבעית בנוף הפוליטי הישראלי היא לימין ושמאל, כאשר הקיצוניות הימנית היא ארץ ישראל השלמה מהנהר ועד לים והעברת הערבים לעבר הירדן המזרחי, ואילו הקיצוניות השמאלית היא ביטול חוק השבות המפלה והחלת מדינת כל-אזרחיה דו-לאומית, וקיים כמובן ספקטרום רחב בין לבין, כאשר מרכזו מתבטא ב"קונצנזס הלאומי" של שתי מדינות לשתי עמים וקיום הסכמי שלום וכו' – כפי שמבוטא בנייר העמדה המדיני הנוכחי של התנועה הירוקה.

לדעתי עלינו לשנות גישה ולהתבסס על עקרון הקיימות כפי שנעשה בכל שאר הנושאים, ולהוות את "נציבות הדורות הבאים" בכל החלטה, לכל כיוון שתהיה. מעבר להשקפה פוליטית מסוימת, הרי במציאות קיימים פתרונות רבים, אך אף אחד מהם לא יצליח אם הוא נעשה מהסיבות הלא-נכונות.
מלחמה אזורית שבה ננצח יכולה לשמור על היתרון שלנו ועל ההרתעה ולחזק את עמדנו, אך אם נצא למלחמה לא כדי לנצח אלא כאשר המטרה האמיתית שלה היא להוות תצוגה למכירת כלי נשק למדינות אחרות, אז יהיו כמה שיריווחו המון ואילו כולנו נפסיד בגדול.
מדינת כל-אזרחיה שתקיים שיוויון וצדק לכל יכולה להוות מקום אוטופי, אולם אם היא יהודים בחו"ל לא יידעו שהיא מהווה להם מקום מבטחים ייחודי אז מצבם בחו"ל ייורע, ואם תושבי המדינות הסובבות יידעו שהם יכולים להסתנן ולהגיע לחיים טובים יותר אז היא לא תחזיק מעמד זמן רב.
הסכם שלום הוא כזה המפרט את שיתוף הפעולה בין שתי יישויות עצמאיות, והוא פתרון נפלא במקומות בהם הוא מביא סכסוכים לקץ ומאפשר לאנשים לחיות ולא להלחם, אך אם שאיפות של השמדה הדדית מבעבעות מתחת לפני השטח או אינטרסים זרים מעורבים, אז הוא לא יכול להיות שווה את הנייר עליו הוא כתוב. הסכמים שנועדו להאדיר את המנהיגים שחתמו עליהם או כדי להשקיט ביקורת, אינם מתכון לשלום לטווח ארוך.

עלינו להתחשב קודם כל במשאבים הנוגעים לכל תושבי האזור – המלחמה הבאה במזרח התיכון תהיה על מים, אמרו את זה כבר רבים וטובים לפניי. אם אנשים יהיו צמאים, אז לא יעזור שום הסכם, שום שיתוף פעולה, שום צבא, היעמוד בדרכם של אנשים בדרך לשרוד.

לדעתי צריך להרחיב את החלק האומר "משום כך תשתף התנועה הירוקה פעולה עם גוש השמאל, גוש הימין ומה שביניהם, ועם מפלגות עולים ודתיים וערבים וכל מפלגה או ארגון לטובת תנאי החיים והסביבה של כל המגזרים בכל חלקי ישראל ובמדינות השכנות", ולהגיד על אילו אינטרסים התנועה תגן, ומה התנאים שחבריה יצביעו בעד ונגד הצעות מסוגים שונים.

כל הסכם או כל תכנית פעולה צריכה להיות פתוחה לציבור ולעבור פרשנות של מומחים בתחום – אנשי תורת המשחקים, הסטוריונים, מזרחנים, אקולוגים, וכל שאר המומחים הרלוונטים. הסכמים שנעשים בחדרי חדרים מבלי ליידע את הציבור אודות האינטרסים והפשרות וההחלטות אינם מתאימים וחייבים להיות נחלת העבר, לא משנה כמה מישהו ירצה שנחשוב שהם הדרך היחידה או משרתים את האינטרסים שלנו. כל החלטות בכיוון בכנסת ובממשלה צריכות להיות שמיות, עם מקסימום משתתפים ולא נמנעים.