ארכיון

ארכיון כותב

הצעה למצע לתנועה הירוקה בנושא מהגרים ופליטים

נובמבר 5, 2012 13 תגובות

(נכתב בהנחיית סניף ירושלים של התנועה הירוקה, בידי עו"ד מעין נייזנה)

רקע כללי:

למדינת ישראל אין מדיניות מקיפה ומוסדרת בתחום ההגירה. חלקים גדולים ממדיניות ההגירה כלל לא מוסדרים בחקיקה, אלא בנהלים של משרד הפנים, המשתנים חדשות לבקרים ע"פ גחמות של שר הפנים. כתוצאה מכך, מאומצים פתרונות שונים לסוגיות העומדות על הפרק, לעתים קרובות בלא התמודדות עם השלכות אפשריות או מחויבות לעקרונות כלליים. מצב זה משליך על המשק ושוק העבודה הישראלי, בעיות חברתיות, יחסי החוץ של ישראל, הגנה על זכויות אדם, מניעת עבריינות וטיפול בה, ועוד. זהו סימפטום נוסף של הפוליטיקה הישראלית הקיימת בה אין תכנון ארוך-טווח הנשען על ערכים ויעדים, אלא התמודדות אד-הוק בלבד. התנהלות זו אינה בת-קיימא, ואנו חווים את הבעיות הנוצרות בעטיה.

התנועה הירוקה מבקשת לאמץ מדיניות בת-קיימא לנושא ההגירה, מדיניות המבוססת על ראיה ארוכת-טווח הן של הסוגיות הקשורות בהגירה ובמהגרים, הן של משמעותה וערכה לחברה ולמדינה, ובהתבסס על מורשת ישראל, ובכלל זה הציווי לאהבת הגר וההיסטוריה של עם ישראל כעם למוד רדיפות ונדודים. מדיניות זו מתייחסת למאפיינים הגיאוגרפיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים של ישראל.

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, נכון לקיץ 2012, נמצאו בישראל כמאתיים אלף זרים[1]. כמחצית מהם תיירים ללא אשרה בתוקף, כששים אלף מבקשי מקלט ומהגרים בלתי מוסדרים (רובם מסודאן ואריתריאה), ולמעלה מחמישים אלף מהגרי עבודה, רובם בעלי אשרה בתוקף.

מסמך זה כולל מספר הצעות וקווים מנחים בנושא ההגירה והיחס לנתינים זרים בישראל.

חלקו הראשון כולל מספר יעדים כלליים למדינת ישראל בתחום ההגירה, וחלקו השני כולל הצעות מעשיות לשינוי המצב הקיים.

החלק השני מחולק לחלק כללי; חלק הנוגע בעיקר למהגרי עבודה; חלק הנוגע בעיקר לפליטים ומבקשי מקלט; וחלק הנוגע לאוכלוסיות מיוחדות.

יובהר שהמדובר בתחומים שיש ביניהם חפיפה רבה, ומרבית הפעולות השלטוניות בתחום זה אינן מוגבלות לחלוטין לקבוצה אחת בלא שיהיו להן השפעות על קבוצות אחרות.

כל סעיף (או "נקודה”) כולל הצעה נפרדת ומוגדרת. מתחת לכל הצעה מצוינות בקצרה דרכי ההשפעה של המהלך המוצע, בעיות וקשיים שעימם נועדה להתמודד, וחשיבותה כחלק ממדיניות כללית.

יעדים:

  • גיבוש מדיניות הגירה לישראל, ההולמת את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. בליבה של מדיניות זו המטרה הכפולה של שמירת האופי היהודי הן מבחינה מספרית-רובית והן מבחינה ערכית-מוסרית, ומבוססת על הדאגה לגר ולתושב במורשת ישראל, מחויבות העם היהודי להגן על גרים, מיעוטים ונרדפים, והשאיפה הציונית לקיים מדינה לעם היהודי כחלק ממשפחת העמים.
  • קביעת עיקריה של מדיניות זו בחקיקה, ויישומה ע"י זרועות הממשלה השונות.
  • קליטה מוסדרת: התנועה הירוקה מאמינה שנדבך חשוב בכל מדינה מבוססת, נורמלית ובת-קיימא הוא מידה מסוימת של מעבר אנשים בינה לבין מדינות אחרות, באופן המפרה את כל המעורבים. היסטורית להגירה ולמהגרים היה חלק חשוב בתרומה לכלכלה, לתרבות ולעושר החברתי בחברות בהן הם נמצאים. יחד עם זאת, קליטתם דורשת הקדשת תשומת לב ומשאבים. התנועה הירוקה מאמינה שהקליטה הזו היא נטל שיש לחלק בין כלל האוכלוסייה בישראל, ובפרט, לוודא שלא ייפול במלואו על אזורים מוחלשים או מעוטי אמצעים. התנועה הירוקה מאמינה שבצעדים שיפורטו להלן יש כדי להקל הן על המהגרים בחברה, והן על התושבים הוותיקים.

התנועה הירוקה תומכת באיחוד כוחות בין מאבקים שונים, והירתמות למאבק משותף לקראת חברה צודקת ומוסרית יותר.

  • שיתוף פעולה בינלאומי: התנועה הירוקה תפעל להגברת שיתוף הפעולה עם מדינות העולם וארגונים בינלאומייםבמאבק בתנאים כגון עוני, מחסור, אלימות ורדיפה, המובילים להגירה ולבריחת אנשים מארצות מוצאם, וכן בטיפול במהגרים ופליטים לאחר שאלו ברחו מארצם.
  • תעסוקה במקום מצוקה: התנועה הירוקה תדרוש מציאת פתרונות תעסוקה לזרים הנהנים מהגנה זמנית בישראל, כדי לצמצם גורמים למצוקה ועבריינות.
  • כבוד אנושי: כליאה ממושכת, ענישה שרירותית, אלימות והסתה כנגד מהגרים ופגיעה בזכויות האדם של זרים בישראל הן חלק מהתוצאות של מדיניות פוגענית והתעלמות מזכויות האדם של מיעוטים. התנועה הירוקה מתנגדת למהלכים כאלו, ותשקוד על מציאת פתרונות המכבדים את זכויות האדם של זרים ועומדים בקנה אחד עם היותה של ישראל יהודית ודמוקרטית.
  • קיום הוראות הדין הבינלאומי בעניין זכויות פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים.
  • מענה לקשיים מיוחדים של אוכלוסיות בסיכון מיוחד, ביניהן קטינים, חולים, בעלי מוגבלויות, ומי שנפלו קרבן לעבירות חמורות (למשל אך לא רק פשעים נגד האנושות, עינויים, סחר בבני אדם, עבירות מין ואלימות).

 

חלק שני – המלצות אופרטיביות ורקע משפטי

כללי

  • הקמת יחידת תיאום בממשלת ישראל [משרד המשפטים או רווחה, עדיף משפטים] האמונה על ההגנה על זכויות זרים השוהים בישראל. יחידה זו תהיה עצמאית, ובכל מקרה לא תהיה כפופה לגורם האמון על אכיפה כנגד זרים.

הסבר/נימוק: המודל ליחידה כזו הוא בעיקרו יחידת תיאום המאבק בסחר בבני אדם הפועלת במשרד המשפטים. גופים קשורים אבל שונים – הממונה על זכויות עובדים זרים במשרד התמ"ת. היחידה המוצעת היא גוף כללי, שאינו עוסק בהגנה רק על אוכלוסיה מסוימת (מה שמאפשר גמישות כאשר עולות סוגיות חדשות, כגון טיפול בקרבנות מחנות העינויים), אבל יכול בהחלט להחיל ניסיון ופרקטיקות מתחום אחד לתחום אחר, בשינויים הרלוונטיים (בעיות של שפה או היכרות עם המערכת המקומית, נניח, יהיו משותפות במספר רב של מקרים; הגורמים המטפלים במשרד הבריאות או ביטחון פנים יכולים להיות דומים). מענה אד-הוק להתפתחויות שלא ניתן לצפות כרגע; גוף נוסף שנוכח בדיוני ממשלה בעניין זה, ומקדם אג'נדה של זכויות; גורם מתאם בין משרדי הממשלה השונים ובינם לבין ארגוני סיוע; ריכוז מומחיות בתחום זה, בהתאמה בין הדין הישראלי והבינ"ל.

  • קיום הליכים למתן מעמד קבע/אזרחות למהגרים שלא מכוח שבות או נישואים; תוך מתן משקל לזיקה לישראל; משך שהות במדינה; טעמים הומניטריים; מיעוט זיקה למדינת המוצא או למדינה אחרת. לקביעת זיקה לישראל ניתן יהיה להיעזר בין השאר בקריטריונים של השתלבות בחברה הישראלית ותרומה לה, היכרות עם התרבות הישראלית/יהודית, קיומו של תא משפחתי או מסגרת השתייכות משמעותית בישראל, שירות, שליטה בשפה, וכדומה.

הסבר/נימוק: זכותה של מדינה ריבונית לקבוע מי יבוא בשעריה ומי יוכל לזכות בה למעמד של קבע. יחד עם זאת, מדינה (ובוודאי מדינה בעלת המאפיינים החברתיים, הכלכליים והגאוגרפיים של מדינת ישראל) איננה אי בודד,  והשימוש בסמכותה הריבונית דורש התאמה למציאות, לעובדות בשטח, וכן ליעדים כלכליים וחברתיים רצויים שונים.
מדיניות הגירה מקיפה חייבת לכלול אפשרות כלשהי, גם אם מוגבלת בהיקפה, של מעמד קבע, וזאת לפי קריטריונים ברורים ומאוזנים, שישקפו את היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי מצד אחד, ואת הנכונות של החברה הישראלית כחברה יהודית לקבל לתוכה מי שבנסיבות מסוימות בחר לחלוק את גורלה מצד שני. קריטריונים כאלו יאפשרו להתמודד עם סוגיות מורכבות (מבקשי מקלט ששהותם בישראל נמשכת שנים בלא שתהיה אפשרות להשיבם למדינת מוצאם; ילדים שנולדו בישראל למהגרים או שוהים בלתי חוקיים; מהגרים שהקימו משפחה בישראל; ומקרים הומניטריים שונים) באופן מוסרי, וללא יצירת מצב של חוסר ודאות היכול להימשך שנים, איום מתמיד התלוי מעל ראשן של אוכלוסיות אלו, או פתרונות אד-הוק היוצרים תקדימים בעייתיים מחד, ופוגעים בזכויות אדם מאידך.

  • התנועה הירוקה מאמינה שהשיפור המשמעותי ביותר עבור האוכלוסייה הישראלית הוותיקה שסופגת כיום את נטל קליטת המהגרים בלא סיוע מספיק ינבע מעצם מימושה של מדיניות מקיפה יותר להתמודדות עם הגירה והקשיים המיוחדים הכרוכים בה. יחד עם זאת, יש לפעול במישרין גם להקלת הנטל על אוכלוסייה זו.

מעבר לפעולותיה של התנועה הירוקה בתחומי החברה/כלכלה/רווחה ולתכנון נכון שלהם, יושקעו מאמצים גם בניסיון לצמצם ריכוזי מהגרים בשכונות מוחלשות בלא תשתית ותמיכה מתאימה. מעל הכל ההתמודדות עם קשיים של תושבי שכונות מוחלשות והמהגרים המתרכזים באזורים אלו תיעשה תוך שיתוף מלא של התושבים, ובהתייעצות עם נציגי מהגרים וארגוני סיוע.

מאמצים אלו יכללו עידוד מעסיקים לספק למהגרים בעלי אשרת עבודה מגורים ראויים בעלות סבירה בקרבת מקום העבודה, התחשבות בתנאי התעסוקה באזור בעת מתן אשרות להעסקת מהגרי עבודה, סיוע בהכשרה ומשאבים לרשויות ושכונות שיקלטו מהגרים בתחומן, תגבור שירותי רווחה וחינוך במידת הצורך, וקידום שותפות וכבוד לתרבויות והאוכלוסיות השונות.

  • התנועה הירוקה תקדם חינוך והכשרה על מחויבות ישראל להגנה על זכויות פליטים, מהגרים ומבקשי מקלט, התמודדות עם קשיים הנוגעים להגירה והתרבות במדינות המוצא מהן מגיעים לישראל. בפרט, תקדם התנועה הכשרות כאלו במערכת החינוך ובקרב עובדי מדינה הנתקלים באוכלוסיות זרות, מתוך הכרה בתפקידם הרגיש ובחשיבות המיוחדת של עובדים אלו.
  •  התנועה הירוקה מכירה בהיעדר השליטה בשפה העברית או הערבית ובחוסר ההיכרות עם המנהגים המקומיים והדין הישראלי כגורמי סיכון מיוחדים ההופכים אוכלוסיות זרות לפגיעות במיוחד. התנועה תפעל לתרגום והנגשה של שירותים והליכים שונים, ותפעל להפצת מידע נגיש בשפות שונות על זכויותיהם של מהגרי עבודה, מבקשי מקלט ואוכלוסיות החשופות לסיכון מיוחד.

 

מהגרי עבודה

  • הבאת מהגרי עבודה לישראל תבוצע אך ורק ע"י ממשלת ישראל, באמצעות הסכמים עם מדינות זרות, תוך שילוב גורמים בינלאומיים ובלא מעורבות חברות כוח אדם במדינת ישראל או במדינת המוצא.

בטרם החלטה על הבאת מהגרי עבודה נוספים לישראל יינתן משקל להכשרת עובדים ומחוסרי עבודה ישראלים לעבודות נדרשות, ולאפשרויות לשלב זרים (ובפרט פליטים, מבקשי מקלט או מקרים הומניטריים מיוחדים) השוהים כבר בישראל בשוק העבודה. ככל שתתקבל החלטה לאשר הכנסת מהגרי עבודה נוספים לישראל, זו תיעשה תוך שימת דגש על היותם של עובדים אלו בני אדם הראויים לכבוד ויחס אנושי, ולא רק "משאבי אנוש".

הסבר/נימוק: בקרב גורמים מקצועיים, מקובלת התפיסה שכל עוד חברות כוח אדם מעורבות בהבאת מהגרי עבודה, בין אם בישראל או במדינת המוצא, לא ניתן לשלוט לחלוטין על שחיתות, גביית דמי תיווך גבוהים והפרות חוק אחרות. גביית דמי תיווך מופרזים היא מעצם טבעה "עיסוק" רווחי מאוד, סובל מתת-אכיפה, ופוגע בעיקר באנשים המועדים לניצול, שיתקשו להגן על זכויותיהם או לפנות לגורמי אכיפת החוק.
הסעיף המוצע מצמצם הבאת עובדים לישראל בלי קשר לצורכי המשק; מצמצם גביית דמי תיווך גבוהים (המגדילים את הסיכון למעורבות גורמים עברייניים, ניצול מהגרי עבודה ופגיעה בשוק העבודה ובזכויות עובדים ישראלים); מצמצם חשיפת ישראל להאשמות מצד גורמים פנימיים ובינ"ל על פגיעה בזכויות עובדים והתפתחות אקלים נוח לסחר בבני אדם.

  • הצטרפות לאמנה להגנה על מהגרי עבודה ובני משפחותיהם[2], קליטתה כחלק מהדין הפנימי במדינת ישראל ושינוי חוקים ונהלים פנימיים בהתאם, ככל שיידרש[3].

הסבר/נימוק: זכויות שונות המוגנות באמנה כבר זוכות להגנה בדין הפנימי, אבל יש ערך בהגנה על זכויות נוספות. אימוץ הגדרות מהדין הבינלאומי, ומחויבות למסמך חשוב ומקובל בתחום יכולה לסייע בהגנה על מהגרי עבודה. קבלת סטנדרטים המקובלים בעולם; החלת משטר מחייב יותר, חיזוק היכרות במערכת הפוליטית עם הבסיס להגנה על מהגרי עבודה ובני משפחותיהם; מקל על עותרים וארגוני סיוע לנמק בקשות; מקל על בתי המשפט לסייע בהגנה על זכויות אדם; מקשה על חקיקה הנוגדת עקרונות אלו. ההגנה על מהגרי עבודה תורמת גם להגנה על עובדים ישראלים – כאשר מהגרי העבודה מנוצלים ואינם מוגנים, נוצר מרוץ לתחתית שמדרדר את תנאי העבודה של כל העובדים במשק, ופוגע קודם כל בעובדים החלשים, כגון עובדי קבלן.

 

פליטים ומבקשי מקלט

  • ניהול הליכים לקביעת מעמד פליט העומדים הן בסטנדרטים המקובלים להליך מנהלי בישראל והן בסטנדרטים המקובלים להליכים לקביעת מעמד פליט בעולם.

הסבר/נימוק: משפר את הליכי בחינת בקשת המקלט בישראל; מחייב עמידה בדרישות המקובלות מפעולת הרשות המנהלית; מצמצם את הסיכון בהחזרת פליטים למקום סכנה, וכן גירוש אנשים לסכנת מוות, כליאה שרירותית או עינויים; מקל לערער על החלטות ולקיים ביקורת שיפוטית עליהן; מחיל בצורה ברורה חקיקה ופסיקה שהתפתחה בתחום המשפט המנהלי על החלטות בבקשות מקלט.

  • מתן מענה לנתינים זרים שאינם מוכרים כפליטים אך אי אפשר להשיבם למדינת המוצא, ושהותם בישראל אורכת למעלה ממספר חודשים/שנה[4], ו/או במסגרת הגנה קבוצתית/זמנית או אי-הרחקה. מענה זה יכלול לכל הפחות גישה לשירותי רווחה, אשרת עבודה, מענה לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים (רשימה פתוחה – קטינים, חולים, קרבנות עבירה).

הסבר/נימוק: מונע מצב שבו אוכלוסיות מסוימות (כגון מבקשי מקלט מאריתריאה, כיום) נמצאות בישראל במשך שנים, בלא יכולת לפרנס את עצמן, ובכך נמצאות בסיכון גבוה לניצול, פשיעה מתוך חוסר ברירה, הפרות של זכויותיהם.

  • קליטת אמנת הפליטים[5] (שישראל היא צד לה, ואף הייתה בין המדינות המובילות את ניסוחה וכריתתה) כחוק במדינת ישראל, ושינוי חוקים ונהלים קיימים בהתאם, ככל שיידרש[6].

הסבר/נימוק: קבלת סטנדרטים המקובלים בעולם; החלת משטר מחייב יותר, חיזוק היכרות במערכת הפוליטית עם הבסיס להגנה על פליטים ומבקשי מקלט; מקל על עותרים וארגוני סיוע לנמק בקשות; מקל על בתי המשפט לסייע בהגנה על זכויות אדם; מקשה על חקיקה הנוגדת עקרונות אלו; מקשה על גירוש אנשים למקום בו צפויה סכנה חמורה לחייהם או חירותם.

  • אימוץ הגדרת הפליט המורחבת המקובלת באמנות אזוריות שונות בעולם (וביניהן אמנת האיחוד האפריקאי משנת 1969 והכרזת קרטחנה משנת 1984), הרואה את המושג "פליט" כחל גם על מי שנמלטו ממצב מאיים ומסוכן (כגון סכסוך מזוין, הפרות נרחבות של זכויות אדם או שלטון זר), אף אם לא סבל רדיפה כמובנה באמנת הפליטים מ1951[7].

הסבר/נימוק: אמנת הפליטים נוסחה לאחר מלחמת העולם השנייה, התמקדה באירופה ובפרספקטיבה הצרה-יחסית של רדיפות הקשורות לשואה (עם השראה ממקרים קודמים, כגון שואת הארמנים וגולים רוסים אחרי המהפכה). הטקסטים של האיחוד האפריקאי ומדינות מרכז אמריקה נוסחו כמה וכמה שנים לאחר מכן, הפרספקטיבה שלהן לוקחת בחשבון גורמים שחלקם מתאימים יותר למדינות מתפתחות (סכסוך מזוין, כיבוש, שלטון זר, הפרות מאסיביות של זכויות אדם), ולא מתמקדת במקרים של "רדיפה". ככל שמתקבל הרציונל בלב ההגנה על פליטים, של הימנעות מהשבת אדם למקום בו יהיו חייו או חירותו בסכנה, יש היגיון בבחינת המצב באזור, מעבר להקשר של הרדיפה האישית. בנוסף – ישראל נמצאת, מה לעשות, במזרח התיכון ובדרך מאפריקה. אופי הנסיבות שגורמות לאנשים לברוח מארץ מוצאם ולבקש מקלט הרבה יותר דומה לסיבות שגורמות לאנשים לבקש מקלט באפריקה. לא נדרש כאן להמציא את הגלגל. לא מדובר בהמצאת הגדרת פליט ייחודית המושפעת ממצב נוכחי או צפוי בישראל, אלא אימוץ הגדרות חדשות יותר, שעדיין מקובלות על מדינות שונות בעולם, ובכלל זה מדינות שצריכות להתמודד עם פליטים ומבקשי מקלט, לאו דווקא עם הרבה משאבים או אוקיינוס בינן ובין הבעיות הגדולות של העולם.

  •  הוועדה המייעצת לענייני פליטים לשר הפנים תבקש מנציג של נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) להצטרף לישיבותיה ולעבודתה.

הסבר/נימוק: בעבר הייתה מעורבות של נציגי נציבות האו”ם לפליטים בהליכי בחינת בקשת מקלט, ובהמשך היה שינוי הדרגתי שהעביר סמכויות למשרד הפנים (במדינות שיכולות לנהל את ההליך הזה בעצמן, הן מנהלות אותו ולא נציבות האו"ם לפליטים. כיום יש קשיים בהתנהלות ישראל בתחום הזה, ונהלי ההכרה בפליטים זוכים לביקורת רבה. צירופו של נציג מגוף בינלאומי מכובד ובעל ניסיון יכול לסייע בהפנמת הסטנדרטים המקובלים בעולם).

  • לוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים יצורף נציג מטעם עמותה המסייעת לזרים השוהים בישראל.

הסבר/נימוק: בדין הישראלי מוכרים מקרים בהם נציג של ארגוני חברה אזרחית לוקח חלק בגוף של המדינה. המאפיין הבולט למקרים אלו הם תחומים בהם לארגונים הפועלים בשטח היכרות מיוחדת עם סוגיות בתחום, ונקודת מבט שראוי שתישמע ואינה בהכרח באה לידי ביטוי בקרב נציגי מוסדות המדינה[8].

אוכלוסיות מיוחדות

מטבע הדברים, פתרונות כלליים וקביעת מדיניות מקיפה ישפיעו לטובה גם על מצבן של אוכלוסיות פגיעות במיוחד בקרב מהגרים, ומרבית ההצעות האמורות לעיל רלוונטיות גם לקבוצות אלו. יחד עם זאת, מן הראוי לתת את הדעת על היבטים פרטניים של הטיפול באוכלוסיות מיוחדות.

  • גורמים בממשלה ומחוצה לה הנמצאים במגע קבוע עם מהגרים יוכשרו לזיהוי אוכלוסיות פגיעות במיוחד מקרב מהגרים וטיפול ראשוני בהן.

הסבר/נימוק: זיהוי מוקדם של אוכלוסיות פגיעות, והיכרות עם דרכי מתן מענה ראשוני יכולות לסייע בטיפול בקרבנות, מניעת פגיעה נוספת, ואף בחשיפת עבריינים וצמצום פשיעה. ערנות ורגישות מצד גורמים מקצועיים שונים (כגון מבקרי גבול, מראיינים ורשויות אכיפה) יכולה לסייע לחשוף דפוסי פגיעה חדשים ולשפר היערכות לטיפול בהם.

  • בכל הפעולות הנוגעות לילדים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה, בהתאם לעקרונות המבוססים בין הישראלי והבינלאומי.

הסבר/נימוק: עיקרון טובת הילד מוכר במערכות הרווחה והמשפט בישראל, וכן בחקיקה ואמנות בינלאומיות. הרגישויות המיוחדות של ילדים והתלות במשפחה או גורמים מוסדיים מחייבות היערכות הולמת ודאגה לטובתם וזכויותיהם.

  • קרבנות עבירה יטופלו תוך רגישות מירבית למורכבות מצבם והפגיעות המיוחדת שלהם, ובמאמץ למנוע החמרת מצבם או פגיעה חוזרת (re-victimization). ההתמודדות עם מהגרים שנפלו קרבן לעבירות תיעשה לאור פרקטיקות מקובלות של מניעת עבירות, שיקום הקרבנות והענשת העבריינים.

הסבר/נימוק: הגירה בינלאומית כוללת דפוסים שונים של ניצול ועבריינות. חולשתם של מהגרים, נסיבות חייהם ונסיבות הגירתם הופכים אותם לפגיעים במיוחד לעבירות שונות. חלקם נמלטו מעבירות ופגיעות בארץ מוצאם, חלקם סבלו ניצול או התעללות במעבר ממדינה למדינה. מחויבות לטפל במקרים אלו היא דרישה מוסרית ואנושית, אך יש לה חשיבות גם להגנה על שלומם וביטחונם של תושבי ישראל והסדר הציבורי. מניסיונה של מדינת ישראל בהתמודדות עם תופעות של סחר בבני אדם ניתן ללמוד רבות על מציאת דרכי התמודדות עם היבטים שונים של התופעה ושל טיפול במקרים אחרים של זרים שנפלו קרבן לעבירות חמורות.

  • יחידת התיאום לזכויות זרים בישראל, בשיתוף עם גורמים ממשלתיים וארגוני חברה אזרחית, תגבש קווים מנחים לטיפול באוכלוסיות פגיעות במיוחד מקרב הזרים השוהים בישראל.

הסבר/נימוק: הגמישות והמומחיות של יחידה זו (כפי שהוסברו בראשית הפרק) יאפשרו מתן הנחיות מעשיות ופיקוח על יישומן. שיתוף פעולה בין גורמים ממשלתיים וארגוני סיוע יאפשר למידה משותפת ממומחיות של הצדדים השונים ומענה מוקדם לבעיות העולות מהשטח.

  • פרק זה אינו מתייחס למעמדם של פליטים פלסטינים, אשר גורלם קשור גם בנושא המדיני, ומוסדר בפרק המדיני במצע. אמנת הפליטים שהוצע לקלוט אותה בחקיקה, לא חלה על הפליטים הפלסטינים.

הגדרות:

"פליט" –

ההגדרה הרצויה: הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;

וכן מי שנמלט מארצו משום שחייו, ביטחונו או חירותו נמצאו בסכנה בשל שלטון זר, תוקפנות זרה, סכסוך פנימי או אלימות כללית, הפרות נרחבות של זכויות אדם או נסיבות אחרות הגורמות הפרה חמורה של הסדר הציבורי.

ההגדרה המינימלית: הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;

"מבקש מקלט" – מי שמבקש מקלט מחוץ לארץ אזרחותו בשל הסיבות האמורות בהגדרת הפליט לעיל, וטרם הוכר כפליט.

[הגדרת הפליט ומבקש המקלט אינה מחייבת שהכניסה למדינת היעד תהיה מוסדרת או חוקית, ובמקרים רבים נסיבות הבריחה ממדינת המוצא והכניסה למדינת היעד הן כאלו שבהן לא ניתן לבקש ולקבל אשרה.]

"מהגר עבודה" – מי שאינו אזרח ישראל, שנכנס לישראל במטרה למצוא עבודה ומקור הכנסה (באשרה או שלא באשרה).

 

 


[2]    http://www2.ohchr.org/english/law/cmw.htm International Convention on the Protection of the Rights of All Migrant Workers and Members of Their Families1990

[3]          על קבלת אמנות לדין הפנימי:

            המערכת בישראל דואליסטית, כלומר – גם אם המדינה הצטרפה לאמנה, לאמנה אין מעמד מחייב בדין הפנימי (בתי המשפט ישתדלו לפרש הוראות חוק כעולות בקנה אחד עם האמנה). למעשה, המצב של אשרור בלי כניסה לדין הפנימי מאפשר למדינה לטעון שיש לה מחויבות לתחום, בלי לדרוש ממנה יותר מדי יישום. קליטה בדין הפנימי מכפיפה רשויות לנוסח האמנה, מצמצמת את הסיכון שיועברו חוקים הסותרים את תוכן האמנה, ומאפשרת להיעזר בכלים משפטיים נוספים מהמשפט הבינלאומי והמשפט המשווה (בין השאר – בגלל שהסטנדרטים דומים, יותר קל להפנות לפרשנות של ביה"ד האירופי לזכויות אדם, נניח).

[4]   זה שהגנה זמנית, כשמה כן היא, זמנית, זה ברור. בכלל מסוים באיחוד האירופי מופיעה הגבלה עד שנתיים.
יש פסיקה ישראלית שמדברת על מספר חודשים עד מספר קטן של שנים.
הדירקטיבה האירופית כוללת את זכותם של מי שנהנים מ"הגנה משלימה" (דומה למה שבארץ מכונה "הגנה קבוצתית זמנית") לעבוד (ס' 26 , להלן), ובכל מקרה, קובעת שהסדרים שמדינות יאמצו בחקיקה פנימית בעניין יבטיחו להם הכנסה מינימלית. ס' 26 :

            Member States shall authorise beneficiaries of subsidiary protection status to engage in employed or self-employed activities subject to rules generally applicable to the profession and to the public service immediately after the subsidiary protection status has been granted. The situation of the labour market in the Member States may be taken into account, including for possible prioritisation of access to employment for a limited period of time to be determined in accordance with national law. Member States shall ensure that the beneficiary of subsidiary protection status has access to a post for which the beneficiary has received an offer in accordance with national rules on prioritisation in the labour market.

                4. Member States shall ensure that beneficiaries of subsidiary protection status have access to activities such as employment-related education opportunities for adults, vocational training and practical workplace experience, under conditions to be decided by the Member States.

[5]   אמנה בדבר מעמדם של פליטים, 1951

Convention relating to the Status of Refugees 1951 http://www.unhcr.org/3b66c2aa10.html

[6]          ר' ה"ש 4

[7]    AU convention, art. 1(2):

2. The term "refugee" shall also apply to every person who, owing to external aggression, occupation, foreign domination or events seriously disturbing public order in either part or the whole of his country of origin or nationality, is compelled to leave his place of habitual residence in order to seek refuge in another place outside his country of origin or nationality.

Cartagena Declaration, art. III(3):

       in addition to containing the elements of the 1951 Convention and the 1967 Protocol, includes among refugees persons who have fled their country because their lives, safety or freedom have been threatened by generalized violence, foreign aggression, internal conflicts, massive violation of human rights  or other circumstances which have seriously disturbed public order.

[8]          בין השאר, ניתן למצוא הסדר כזה במגוון של חוקים בתחום התכנון, הבנייה והתשתיות, הכוללים בין חברי ועדות ומועצות נציג גופים ציבוריים העוסקים בשמירה על איכות הסביבה (ר' למשל תוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965; חוק ייצוג גופים ציבוריים שענינם בשמירת איכות הסביבה (תיקוני חקיקה), תשס"ג- 2002); חוקים שונים שעיקרם שימור תרבות ומורשת (ר' למשל חוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה, התשע"ב-2012; חוק להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, תשס"ח-2008; חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, תשס"ז-2007; חוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, תשנ"ו-1996).  חלק מהחוקים האלו מקימים גופים משמעותיים שלהחלטותיהם משקל רב בקביעת מדיניות, הקצאת משאבים ותקציבים, והשפעה על סדר היום בישראל.

זכויות אדם בסביבה

דצמבר 6, 2011 תגובה אחת

בעולם מושלם, בו כולם נוהגים זה בזה ב”וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, לא היינו צריכים זכויות אדם, לא היינו צריכים לדבר על צדק חברתי וגם לא על צדק סביבתי – כל מה שטוב ונדרש לאדם, לחברתו ולסביבתו היה מובן מאליו ונצחי. אבל בעולמנו ובארצנו, לא רק שדבר אינו מובן מאליו, אלא שעם הזמן רק משתכללים המנגנונים הפוגעים בנו, השוללים מאיתנו את מה שפעם לא האמנו שאפשר בכלל לשלול.

אוויר, למשל: “שגעון בחלל”. כאשר אבות הדמוקרטיה המערבית דיברו על “זכויות אדם”, לא היה טעם לדבר על “הזכות לאוויר נקי” – כי הם עוד לא חלמו שאיש או חברה או מדינה יזהמו את האוויר. בתקופה בה בארות מים היו נכס ציבורי – מימי יעקב ורחל ועד ממש לא מזמן – עצם הרעיון שאפשר לשלול את הזכות למים היה בלתי-נתפס. אבל היום מים ואוויר הם כבר לא מובנים-מאליהם: היום יש מי שמרוויח מזיהום קרקע, ומזיהום מים, ומזיהום אוויר – ואת המחיר על כך כולנו משלמים. הפכנו את המים והאוויר והקרקע לקניין פרטי: במקום מים נקיים לכולם, משווקים ביוקר בקבוקי מים מינרליים. במקום ערים עם אוויר נקי, מי שידו משגת בורח ליישובים רחוקים של “אוויר הרים”. במקום ריאות ירוקות ומרחב ציבורי, מי שיכול קונה קרקעות בפרברים. במקום נגישות ותחבורה ציבורית, אנו נדחקים לרכבים פרטיים ומזהמים.

אחרי חשכת ימי הביניים, הפילוסופים דרשו כזכויות את מה שנשלל מהם: בטחון פיזי, חופש פוליטי, החופש להתבטא, החופש להאמין. הזכויות האלו עדיין חסרות לנו, ועדיין נשללות. אבל החברה שלנו יצרה גם סוג חדש של גזל ושל מחסור – וכך הפסדנו זכויות שאמותינו ואבותינו אפילו לא ידעו לדרוש.

ביום שישי, 9.12.2011, י”ג כסלו, נצטרף למצעד זכויות האדם (בתל-אביב ובחיפה), ונדרוש מהממשלה את מה שאמור להיות מובן מאליו: זכויות אדם סביבתיות, זכויות אדם חברתיות, זכויות אדם פוליטיות. נצעד עם התנועה הירוקה ועם “ישראל שלי”, עם האגודה ליוצאי אתיופיה ועם ארגון אמנסטי, עם צעירי הליכוד ועם פעילות מיניסטיות, עם פליטים אפריקאים ועם עדאלה, עם מגמה ירוקה ועם עו”סים שינוי. עם כל פרט וארגון במדינה הרואים בכל איש ואישה צלם אלהים, הרואים ערך בהגנה עליהם, והמוכנים להאבק על זכויותיהם – על זכותנו.

אנחנו נצעד בגוש ירוק. למען כל הזכויות הללו, וגם למען עצם הזכות לצעוד ולדרוש ולדון ולהתווכח עליהן.

זכותנו לסביבה בריאה – הגוש הירוק במצעד זכויות האדם

:קטגוריותUncategorized

פרשת השבוע – בְּהַר סִינַי

מאי 13, 2011 3 תגובות

על נורמליות

כבר רש”י שאל “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”, כלומר מדוע מכל המצוות שבתורה נבחרה מצוות שמיטה שיאמר עליה כי ניתנה דווקא בהר סיני (“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן” ויקרא כה א-ד). אולם בין התשובות הרבות שניתנו חסרה האבחנה שנושאהּ האמיתי והמרכזי של הפרשה הוא בכלל לא השמיטה, אלא היובל. מצוות השמיטה, שניתנה כבר קודם ותשוב אח”כ (שמות כג י-יא, דברים טו א-יא), מוזכרת כאן באופן טכני, כהקדמה וכהנחיה למניין שבע שמיטות להגדרת יובל (“וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִיםשֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים יוֹבֵל הִוא” ויקרא כה ח-י). מצוות היובל היא שנזכרת רק פעם אחת בתורה (ובתנ”ך בכלל), דווקא בהר סיני; על-כן יש לשאול “מה עניין יובל אצל הר סיני”.

מעמד הר סיני הוא מאורע יחידאי, חד-פעמי, טהור ונשגב. הוא מציין נקודת ביניים, בין עבר לעתיד, נקודה שבכוחה לשנות תודעה וזהות, ולהפוך אספסוף של עבדים ליחידה לאומית. רק אמונה מלאה באידיאל יכולה להוביל התמרה שכזו, ולהוביל מהפכה “מעבדות לחירות”. אמונת עם ישראל מתבטאת בהכנות ובהיטהרות (“וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים… וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת”  שמות יט י-יב), ואלהים מוכיח את גודל השעה, ואת החריגות העל-טבעית של המאורע, באוסף נסים (“וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ…” שמות יט טז-יח). מעבר להיותו ניסי כשלעצמו, מעמד הר סיני מייצג את שיאו של רצף ההיסטוריה הניסית שמיציאת מצרים ועד להגעה לארץ ישראל – והוא מתנשא גבוה מעל הניסים האחרים, כרגע בו כל העם ראה את אלהים מדבר מהשמים.

אבל על-טבעיות מהותה ארעיות. ניסים חד-פעמיים לא חוזרים פעם שניה, “וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה… לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים” (דברים לד י), ובחיי עם ומדינה אין להסתמך על הנס. האתגר המקשה והמשמעותי של עם ישראל לא היה לצאת ממצרים (אתגר בו, בעצם, לא השתתף העם כלל), גם לא תקופת-הביניים במדבר – אלא האתגר של הקמת חברה ומדינה באופן קבוע, ובאופן שייעשה לטבעי, אף לנצחי. כמעט כל חגי ומועדי ישראל מציינים מאורע ספציפי, ארעי, ומצוות רבות קשורות ב”זכר ליציאת מצרים” (אפילו שבת). מולם ניצבת מצוות היובל כמצווה של קביעות, מנותקת מרדיפות של העבר, אך גם לא משועבדת לחלומות של עתיד. היובל אינו קשור לא לעבר ולא לעתיד – אלא להווה מתמשך; כלומר לעל-זמניות ולנצחיות.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” (ויקרא כה י)

לא רק אריכות פרק הזמן הנמדד ביובל (50 שנים) חריגה – והרי מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני חלפו רק שלושה חודשים (וממילא היינו רגילים לחשוב לכל היותר בחפזון של ימים או שבועות), ו- 40 שנה היו מספיקות בשביל להמית את כל דור המדבר – אלא שגם מנהגיו מכוונים לעל-זמניות. מנהגי היובל מניחים חברה יציבה, ומכתיבים את המשכה: חברה המחוברת לאדמתה, בנחלות קבועות החוזרות תמיד לאותה משפחה ולאותו שבט. מעמד יציב ונצחי מוקנה גם לבעלות על אחוזות כפריות (ובכך מבסס הפרדה שבטית נצחית) ולערי הלויים (רעיון שיאומץ כ”ואקף”). מצוות השמיטה והמעשרות, ככל המצוות שבין אדם לחברו, מייצרות חברת-מופת. לא כך מצוות היובל – אלו מכוונות שהחברה לא תהיה רק חברת-מופת, אלא חברת-נצח. מעל כל אלה, מעמדו של האדם נקבע כמעמד-קבע: ביובל משתחררים העבדים, שחרור המעיד שטבעו של אדם להיות חופשי, ושעבדות יכולה להיות רק מצב ארעי.

התהוות עם ישראל במצרים ובסיני היתה על-טבעית; אך בכך לא היה די. האתגר שהוטל על עם ישראל היה אתגר של נורמליזציה – להפוך לעם טבעי, היושב על אדמתו, דרך-קבע. דווקא ברגע העל-טבעי ביותר, ברגע החולף של השמע קול אלהים לכל העם, הוטלה עלינו המצווה הטבעית ביותר והמקבעת ביותר – מצוות היובל. זו המצווה “היו נורמלים” – שניתנה בְּהַר סִינַי.

בזמן שהיובל נוהג

מצוות היובל אינן מכוונות רק לישראל-פנימה, למעשה לא יכלו להיות כאלה. לעבדים כנועים במצרים, כמו למיעוט מפחד ומסתגר בגולה, אין עניין ביחסי חוץ ואין שגרירויות; כשם שפליטים ונוודים במדבר אינם מוקד משיכה להגירה. אולם כל אומה אמיתית על אדמתה** נתקלת גם באחרים, ואחראית לכך. שתי פסיקות יובל חשובות מזכיר הרמב”ם בהקשר זה (משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל י’). הראשונה: “בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ:  שנאמר ‘יובל היא’” (יא). כלומר, חלק מהתבגרותה של האומה והפיכתה לנורמלית הוא גם פיתוח בטחון עצמי ככל האומות ובין כל האומות, וההכרה (וההכרזה) בקביעות גם שלהן. כל עוד היינו מפורדים ומפוזרים בין העמים, לאומיותם יכלה להיתפס כמסכנת אותנו (כפי שאכן היתה); אבל עם השיבה לציון, עלינו להתגבר על הפחד. עצם קיומן או נצחיותן של אומות אחרות אינו אמור לאיים עלינו, אם אנו בטוחים בעצמנו. לנו הסיפור והעבר שלנו, והווה ועתיד משלנו – ולהם משלהם. מניין היובלות תקף, באופן טבעי וזהה, לכולם.

הפסיקה השניה: ” ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה…ומקבלין גר תושב… ובזמן שאין היובל נוהג… ואין מקבלין גר תושב” (יא-יב). פסיקה זו מתייחסת להגירה; כלומר לקבלה של זרים המעוניינים לשמור על זרותם (להבדיל מגרי-צדק, המתגיירים ונהיים יהודים גמורים לכל דבר ועניין). משמעות “קבלת גר תושב” היא שבמצב “נורמלי” (“בזמן שהיובל נוהג”) אנו מצווים לקבל זרים, ובלבד שיענו על קריטריונים אנושיים-מוסריים בסיסיים (ויימנעו מעבודה זרה). כידוע, המצווה החוזרת בתורה במספר הפעמים הרב ביותר היא מצוות היחס לזרים אלו לאחר קבלתם – החובה להתייחס אליהם כאל שווים בכל, בחוק ובחברה. חברת-הנצח היהודית אינה אמורה להיות הומוגנית, ויש בה מקום לזרים. כשם שיהודים יכולים לחיות בניכר (ולהתאזרח, ולהיות שווים), כך יכולים לא-יהודים לחיות בארץ ישראל. מדיניות דחיית זרים אפשרית רק במצב “לא נורמלי”, כלומר באופן זמני וקצוב. הרציונל לכך הוא אותה ההבחנה בין חוסר-בטחון ופחד, המובנים כמחלות-ילדות ארעיות, לבין הביטחון העצמי המתלווה להתבגרות, וההופך לטבעי ולקבוע.

מדינה שאינה תלויה בדבר

המעבר מארעיות לקביעות איננו פשוט ואינו מיידי. בעת כיבוש הארץ בימי יהושע, רק כעבור ארבע-עשרה שנים החלו למנות (“עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו”); ובשיבת ציון, השמיטה הראשונה היתה בשנה השלוש-עשרה (משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל י’, א’ ו-ד’). נדרש זמן להכיר את עצמנו, את ערכנו ואת כוחנו (וחולשותינו); ובטחון עצמי, פרטי או לאומי, אינו ניתן על לוחות משמים. אבל זהו תהליך הכרחי, זהו האתגר המהותי ביותר שאחרי הקמתנו כמדינה עצמאית – הפיכנתו למדינה טבעית, נורמלית. בפרוס יום עצמאות נוסף (וכבר חלפו למעלה מיובל שנים מקום המדינה), אפשר לחשוב על הרבה מנהגי-מדינה ארעיים שכדאי שנחליף בקבועים: ביטול התקנות לשעת-החירום (מ- 1945, עוד מימי המנדט), הסדרת מדיניות הגירה (אין לנו), מדיניות תכנון לדיור, סביבה וחברה (גם אין), קביעת גבולות, חוקה; אבל כולם בסופו של דבר סימפטומים בלבד – של תפיסתנו העצמית כזמניים.

מדינה אינה יכולה להתקיים מתוך תחושה קבועה של ארעיות, או מתוך פחד תמידי. מדינה שאינה מסוגלת לנהוג כלפי פנים כבטוחה בטבעיות של קיומה, שאינה מסוגלת להחליט ולהודיע “שהיובל נוהג בארץ”, אינה יכולה לצפות שהיובל ינהג בחו”ל, כלומר שאומות העולם יקבלו אותה כעובדה מוגמרת. חברים רבּים וטובים, ציונים, אידיאליסטים, עדיין מתעסקים בניסיונות להצדיק את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, כאילו לא חלפו 63 שנות עצמאות על אדמתנו, כאילו יש עוד איזשהו טיעון לוגי שישכנע את מי שטרם השתכנע. חמור מכך: כאילו אינם מבינים שבעצם הדיון על הצדקת המדינה הם מְחַיִים את השאלה ואת האפשרות של תשובה שלילית. הרי אין מדינה בעולם בגילנו שנשקלת האפשרות “לבטלה”, זהו מהלך בלתי-טבעי ובלתי-אפשרי. הנצחת הדיון היא שידור חוסר-טבעיות כלפי חוץ, והנצחת הפחד כלפי פנים; בכל פעם שאנו נמנעים מלומר בפשטות “אנחנו כאן, אנחנו נשארים”, אנחנו הופכים את עצמנו לפחות טבעיים, ולמוטלים-בספק.

כשל השיח הזה אינו בלעדי לאף צד פוליטי. הוא קיים בקרב חלקים מהאנטי-ציוניים בשמאל, הסבורים שאם רק ימצאו מספיק עדויות מרשיעות לעוולות, יוכלו לגזור על ישראל undo בינלאומי כלשהו. הוא קיים בימין הקיצוני המאמין בדיוק באותה אפשרות, ומרוב פחד ממנה מכחיש כל עוולה וכל עדות פן תשמש נגדנו במעין בית-דין בינלאומי לביטול מדינות (אין כזה, ולא היה מעולם) – ובכך מחזק בדיוק את אותם מחפשי-עדויות-מרשיעות. הוא קיים גם בכל מיני גורמי “מרכז” מקוריים, המשוכנעים בבסיסם שבאמת מרוב רע צריך היה לבטל את המדינה, אבל “אנחנו מיוחדים”, “יש לנו משימה/שליחות“, “חברת מופת תהיה התשובה” (בעודם מתעלמים מכך שאף אחד מהמרשיעים בפוטנציה לא מאמין בשליחות שלנו, או מכך שבזמן הקרוב לא תהיה כאן חברת מופת). אלו מפחדים ורדופים בידי איזשהו עבר, בעוד אלו מאמצים תקוות-שווא משיחיות לעתיד. כל התפיסות הללו הן בוסריות באותה מידה. במסכת אבות (ה טז) נאמר “כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם”; בכל התפיסות הללו, מדינת ישראל – לטוב או לרע, בין אם בפחד או בתקווה – תלויה בדבר. רק יוכח שיש/אין עוול, רק תמצא/תופרך הצדקה – בכך תלוי גורל המדינה. על-כן, בכולן מדינת ישראל עודנה זמנית – לתפיסותיהם, אם יתבטל הדבר, תתבטל המדינה.

אין לנו מה לפחד מהעבר; ועלינו לבנות עתיד טוב כמידת יכולתנו, בכל מקרה. אבל האתגר החשוב ביותר שעלינו להשלים הוא לקיים סוף-סוף מדינה נורמלית וטבעית, בהווה ולאורך זמן: מדינה שברור שעברהּ בעייתי, ושעתידה לא מושלם – כמו של כל מדינה אחרת – ומכירה בכך שזה טבעי. מדינה שמשלימה עם ביקורת (גם אם אינה אוהבת או מחבקת את המבקרים), כי אינה מפחדת ממנה; מדינה שמבחינתה אין דבר טבעי ובטוח יותר מעצם קיומה; מדינה שיכולה להתחיל לחשוב על עצמה גם ביובלות – ולנהוג בהתאם. בכך נוכל להשתחרר מהפחד , ולהשלים את הציווי מהר סיני – “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ“.

בברכות חג עצמאות שמח, נחמה לנכבה, ושבת שלום

* אינני רב ואינני מוסמך לפסוק הלכה; על-כן אין לפרש את דברי כדיון הלכתי. הדיון הוא בערכים ובהשראה, לא ב”מה אלהים התכוון”.

** קיים דיון ההלכתי בקשר שבין המצאות עם ישראל בארצו לבין שאלת תחולת היובל, ובכלל זה מתי דאורייתא ומתי דרבנן, מתי מנו ונהגו, מתי הפסיקו וחידשו, מתי רק מנו, ומתי הפסיקו גם למנות. היות שאינני מתעסק בהלכה, לא אעסוק בכך.

צעירי התנועה הירוקה

מרץ 16, 2011 23 תגובות

שלום,
 
אי-אז באוגוסט נשלחתי לכנס צעירי הירוקים העולמיים (GYG) בברלין; וסיכמתי אותו בדו"ח ומסקנות.
 
המסקנה המרכזית היתה שאנחנו צריכים "אגף צעירים/משמרת צעירה" וכו', גם מסיבות חיצוניות (אפשרות לשתף פעולה עם ארגונים ומפלגות צעירות באירופה, במזה"ת ובעולם, הרבה מאד אקשן קורה אצל הצעירים) ובעיקר מסיבות פנימיות: אגף צעירים מאפשר למשוך יותר צעירים לעניין ולפעילות, מחזק את הבסיס והעתיד של המפלגה, וגם (עם כל הציניות שבכך…) חשוב בתחרות מול מפלגות אחרות וצעיריהן. אי-אז לקחתי על עצמי לארגן תקנון; תקנון כזה חשוב גם פנימית וגם לטובת הכרה חיצונית והשתתפות בפעילויות עם שותפים.
 
מצורפת טיוטא של הצעה לתקנון. בגדול, לקחתי תקנון דומה (כ- 10+ עמודים), חתכתי בביורוקרטיה (הורדתי לכ- 4 עמודים) והוספתי סעיפים שלהם אין ולי נראו חשובים כמו  ערכים, ייצוגיות, מודל הנהגה של יו"ר כפול ועוד. התוצאה עדיין ארוכה (כשישה עמודים), אבל שני העמודים הראשונים הם העיקר.
 
ההצעה המקורית נשלחה במייל; ולאחר טבילת-האש הראשונה, אני מעלה אותה לכאן, ואצרף גם את ההערות שכבר הועלו (ותגובות)תקנון צעירי התנועה הירוקה – טיוטא
 
המשך שבוע טוב.
 

:קטגוריותUncategorized
%d בלוגרים אהבו את זה: