באיזה ירוק אתה בוחר ?

אחרי הבחירות יהיה טוב – עניין של מספרים

בספר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, מבקשים תושבי כוכב מרוחק לבנות מחשב רב עוצמה שיגלה את משמעות היקום. לאחר אלפי שנות עבודה נאספים הצאצאים של בוני המחשב כדי לקבל את התשובה הנכספת, שהיא: 42. התושבים ממהרים לחקור את המחשב לגבי מה השתבש בדרך, והוא מצידו מבהיר להם: התשובה הנכונה היא אכן 42, אך השאלה ששאלתם לא הייתה נכונה. כדי לברר מהי השאלה הנכונה ידרשו עוד אלפי שנים. הגיע הזמן שגם אנחנו, בישראל 2013, נשאל את השאלות הנכונות לגבי איכות חיינו.

שאלה: מה מצבנו הלאומי?

תשובה לשאלה החשובה מה מצבנו הלאומי אנחנו מקבלים בכל ראיון של ראש הממשלה או שר האוצר, או מי משליחיהם. הוא מציג לנו את התל"ג  שיראה שהמשק צומח והכלכלה נמצאת במצב מצוין ביחס למצב הגרוע באירופה.

כל מסיבת עיתונאים כבר כתובה מראש: "הכל היה נגדנו, אבל המדיניות שניהלנו התבררה שוב כנכונה.  למרות המשבר באירופה, למרות ההשפעה השלילית על הבורסה של הזכיה של אובמה בבחירות, למרות ספרד ויוון, למרות המחאה, למרות הכל, התל"ג עולה – אנחנו בצמיחה חסרת תקדים ביחס לעולם".

גם התשובות לשאלות העיתונאים כבר מוכנות. האבטלה עלתה? זה זניח, בקרוב הצמיחה תחלחל לכולם. יוקר המחיה עלה? אנחנו בתקופה קשה וחייבים לשנס מותניים. העיקר שיש צמיחה. כרטיס אוטובוס הפך למעמסה על השכבות הנמוכות? זה אשמת אירן הגורמת לעליית מחירי הנפט. כשהעולם יהיה לצידנו, גם מחירי הנפט ירדו.

ה"כלכלה" האישית עומדת במקום

התל"ג הוא מספר שנועד לכלכלנים. הוא מצביע על עליה בפעילות הכלכלית. אבל הקשר שלו לאיכות החיים ולרווחה של תושבי המדינה חלש. הוא אינו מודד האם תושבים חולים יותר. כך, אם יוקם מפעל מזהם במפרץ חיפה, הפעילות הכלכלית תצמח כתוצאה מהמכירות שהמפעל יביא, והמדד יעלה. אבל הפגיעה בבריאות התושבים באזור לא תופיע בשום גרף במסיבת העיתונאים. אפילו יותר אבסורדי מכך: ייתכן שבריאות התושבים המתדרדת אף תוסיף לתל"ג – הרי אנשים חולים יבזבזו יותר על תרופות, יותר ימי אשפוז יירשמו בבתי החולים, והרופאים יעבדו שעות נוספות – כל אלה באים לידי ביטוי בתל"ג בצורה אחת: עליה.

ולמרות זאת התל"ג הוא הדרך העיקרית בה המדינה מציגה צמיחה באיכות החיים. דוח העוני, דוח האלימות, דוח מצב בית החולים – כולם משניים.

לשאול את השאלה הנכונה

התל"ג הוא כלי מיושן למדידת רווחה במדינה וכמעט אינו מספק מידע שרלוונטי לאנשים החיים במדינה. צריך להחליף להחליף אותו במדד, כמו זה שהציגה מפלגת התנועה הירוקה, שיכלול נתונים הרלוונטים לחיינו – כגון רמת הבריאות של האוכלוסיה, רמות זיהום, צפיפות, תאונות דרכים, הזמן אותו מבלים בדרכים מיליוני אנשים, שיוויון בהכנסות ועוד. באמצעות מדד משולב כזה נוכל באמת לבוא בדין וחשבון עם הממשלה המכהנת, ולא באמצעות מספר ריק מתוכן.

כי מספרים הם כלי נהדר – ואפשר להציג אותם ולפרש אותם בכל צורה. זה יכול להיות המספר 42 או כל מספר אחר, הוא יכול לעלות או לרדת, אבל הוא לא ישקף דבר עבור האנשים שמבלים בפקקים או למי שחולה או עומד לחלות בסרטן. נקווה כולנו שאחרי הבחירות האלה, יהיה נציג ירוק בכנסת שיפעל כדי שנקבל תמונת מצב אמיתית ונפעל לפיה, ולא ממשלה שתפעל כדי ליצור תמונת מצב לפי רצונה.

על פיראטיות, נאיביות, והתנועה הירוקה שבאמצע

על פיראטיות, נאיביות, והתנועה הירוקה שבאמצע

אתחיל מהסוף.

פעלתי בתנועה הירוקה בשנתיים האחרונות כדי להכניס נציגים ירוקים לכנסת. נקודה.

זאת המטרה שלשמה הוקמה מפלגת התנועה הירוקה. זאת המטרה שלמענה מיכאל, רחלי, אלון, סוזן, שי, אבי, ערן, שגית, דובי, איתמר ואנוכי השקענו כל כך הרבה.

מאחר וזאת המטרה, לפיכך צריכות להיבחן  הפעולות וההחלטות של הימים האחרונים.

כבר בוועידת החירום החלטתי שאני לא יכול להתיימר לקבל החלטה בנושא הצטרפות ללבני ולכן נמענתי מלהגיע. קיוויתי שאני משאיר את ההחלטות בידי מי שנתתי לו מנדט לכך, רק מספר ימים קודם לכן – רחלי, אלון, הדס, ערן ועוד.

וצדקתי, כי יום לאחר מכן התנאים השתנו, והיה צורך לקבל החלטה אחרת. לכן מראש כל הנושא של וועידת החירום היה מיותר. וועידת חירום היא נפלאה כדי לקבל חוות דעת מכווינה, אך לא כדי לקבל החלטות אמיתיות.

אני עדיין מאמין באלון, הדס (ורחלי שתומכת), שהם קיבלו את ההחלטה הסופית בצורה שקולה, לאור המצב אליה נקלעה המפלגה.

על הפיראטיות – הורידו מפרשים לחצי התורן

נראה כי הרבה מהרעש השלילי שנעשה בפייסבוק אחראים כל החברים לפיראטים. מאוד התלהבתי מהכנסת הרעיון הפיראטי לתנועה הירוקה. ברור לי שזה הבסיס למבנה הדמוקרטיה העתידית, וכמפלגת תנועה ירוקה שצופה לעתיד, זהו המקום הטוב ביותר להתחיל בניסוי הזה.

אבל גם היה לי ברור שזה בדיוק זה – ניסוי. שמשהו שהתחיל להתבשל באמת רק לפני כמה שבועות הוא לא באמת בשל לפעולה מלאה. אם אני מסתכל על השיחות של בנושא, רק לפני מספר שבועות הלכו לאסוף חומרים על הנושא מאירופה.

הצבעתי בפריימריז לאחד המועמדים שהציג את הרעיון, וזאת על אף מופע הליצנות שהעלו שם חלק  מהמועמדים ל"פיראטים", שהיה נראה שהם חושבים להתמודד לוועד כיתה ולא לכנסת ישראל.

ואז הגיע מבחן הפיראטיות – קבלת החלטה חשובה האם להצטרף לציפי לבני – והוא נכשל.

הנהגת המפלגה, כפי שלא היה נעשה בשום מפלגה אחרת, מפנה את ההחלטה לוועידה. צעד נועז ודמוקרטי כאין כמותו – תשאלו את מצביעי ליברמן, מצביעי ביבי, וגם את תומכי המלך לפיד. אין כאלה דברים בשום מקום אחר.

התקבלה החלטה בוועידה, אך מייד אחר כך התנאים השתנו, והיו צריכים לקבל החלטה מהירה. גם כאן עשו ניסיון להיוועץ במתפקדים – ללא אמצעים מתאימים לזמן שהיה, אבל בכל זאת נעשה כאן ניסיון, והדברים הונחו על השולחן באופן גלוי ופתוח (בהודעת מייל דחוקה). התקבלה החלטה להצטרף ללבני– על ידי מי שקיבל מנדט בדיוק לשם כך. וזהו.

זו מהות הדמוקרטיה – לתת מנדט למספר אנשים מצומצם לקבל החלטות חשובות. ועד שהשיטה הפיראטית לא תהיה מושלמת – הדמוקרטיה הנוכחית היא פתרון לא רע.

הפיראטיות נכשלה במקרה זה. ולכל הפיראטים שזועקים כי נעשו כאן דברים שמנוגדים לחוק ומדברים על פניה למשטרה – המודל שלכם נכשל. זה לא שהוא שגוי, פשוט לא מבושל.

פיראטים, הגעתם עם ציפיות לאוטופיה שלטונית ישירה, שלא אנחנו ולא ההנהגה  ולא השיטה בעצמה בשלים לה.

צריך לעשות רוויזיה בשיטה שאתם מציעים, לבשל אותה טוב, ולחזור איתה בגדול. בינתיים, זה לא סיבה לנטוש את הספינה. רק לעבור למהירות שיוט, ולזרום עם הזרם, ולהרים מפרשים כשתבוא הרוח.

אני מבין את האכזבה, אך צריך להיות ריאליסטים ביחס למציאות.

על הנאיביות

הבחירה להצטרף ללבני היא באמת הסיכוי היחיד. מפלגת התנועה הירוקה הירוקה הגיעה לסוף דרכה במודל הנוכחי. מי שמאמין שהיה אפשר להיכנס לכנסת ברשימה עצמאית, חוטא לעצמו ולמטרה.

התנועה הירוקה לא יכולה לפעול מבחוץ. היא לא נועדה לכך. היא נועדה להכניס לכנסת אנשים טובים, שרואים קדימה ולא פוחדים לשנות.  אף אחד לא היה מחזיק את המפלגה 4 שנים נוספות מחוץ לכנסת. עם כל ההשקעה שלהם, אלון, רחלי, מיכאל, וערן הצליחו רק להחזיק הכל בקושי במקום.

מי שעקב, ראה איך יוזמות של התנועה הירוקה מאומצות יום לאחר מכן על ידי השר לאיכות הסביבה והופכות להיות יוזמות שלו. מי שניסה לגייס מתפקדים ראה כמה קשה לאנשים לשחרר את תבניות החשיבה המקובעות (כמה מהמבקרים היום הלכו לגייס מתפקדים?). כמי שניסה לרכז צוות אינטרנט, ראיתי כמה קשה להביא אנשים מחויבים לתפקיד לאורך זמן, ותשאלו את מיכאל כמה זה כואב לראות שאף אחד לא מגיע לכתוב לבלוג שפתוח לכולם (עכשיו אתם כותבים?).

מי שמצפה לתנופה הגדולה של הבחירות הקודמות – מצפה לניסים. המצב היום שונה לחלוטין.

צריך לראות את הדברים בעיניים מפוקחות. הבחירה להצטרף ללבני, גם אם היא כואבת, היא היחידה ההגיונית. ואם היא תצליח, צפויה לכולנו עוד תקופה יפה, ואם לא, גם ככה היינו פונים לאפיקים חדשים.

אז בואו נהנה ממה שיש. נשקול היטב מה עומד על הפרק ואיך אנחנו יכולים להוציא את המיטב.

ואת הסיכום שלי – כתבתי בהתחלה.

שלכם, דן מייזליש

4 חוקים ב- 100

כבר כמה ימים שאני מדסקס עם עצמי את חוק הספרים החדש ולא מבין איך זה קורה במדינה שמתיימרת להיות מודרנית, חדשנית, ויצירתית. מה זה מראה עלינו? על היכולת שלנו להתמודד עם דברים מורכבים יותר כמו שוק הבנקאות, חוות דעת עולמית, איומים בטחוניים.

החוק המוזר, שנוקט בגישה שמנוגדת לכל שיעור בסיסי בכלכלה, מעלה מספר שאלות נקודתיות, ושאלה אחת כללית…

–          האם איסור "לקיים מבצע" על ספר לא ניתן לעקיפה בקלות, והאם החובה לשתף את הסופרים בהכנסות אינה פתוחה למשחקים חשבונאיים ?

–          האם החוק אינו מחזק את הסופרים המצליחים, ופוגע באפשרויות ההצלחה של סופרים מתחילים, שכנראה מחירי הספרים שלהם ירדו לרצפה אם בכלל יושקו.

–          האם הציבור בכלל ירכוש ספרים במחיר גבוה כשהוא יודע שהמחירים ירדו תוך חצי שנה?

–          האם החוק פוגע ביכולת רכישת ספרים חדשים על המדף מצד בעלי הכנסה נמוכה ?

ולשאלה הגדולה…

כמה קצרי ראייה יכולים להיות בממשלה, שהם מחוקקים חוק נקודתי שהוא נכון לנקודת זמן אחת, וכנראה יבוטל בכל מקרה בו תנאי השוק ישתנו. איזו ראייה צרה נדרשת כדי לא לראות שהוקראים הדיגיטליים הולכים לשנות את שוק הספרים תוך שנה או שנתיים ?

היכולת של סופר להוציא ספר בצורה עצמאית ללא צורך ברשתות השיווק תשפיע על מבנה השוק מקצה לקצה. הממשלה הייתה יכולה לתמוך במהלך חדשני לקידום קריאה דיגיטלית – שתשכלל את השוק, תביא רווחה לסופרים חדשים, וותיקים וספרות נישה, תוזיל בצורה משמעותית את עלות רכישת הספרים, תביא לחסכון בשימוש בנייר, וותשים אותנו על המפה בנושא חדשנות תרבותית.

במקום זאת הממשלה מאותת לחברות הפועלות בשוק הספרים, כי זה הזמן להתחיל לשחק משחקי חשבונאות קטנוניים כדי לעקוף את המערכת.

כי כזאת הממשלה כיום בישראל – חושבת צעד קטן קדימה, במונחים של עלות/תועלת מיידית. חוקים מחוקקים ומהלכים נקבעים כמו מבצע 4 ב- 100 – הרווח לתושבים לא חשוב, העיקר שאפשר להכריז בקולל רם על המבצע. כך הדברים בטיפול עם הפליטים וכך הדברים עם המחאה החברתית ומצוקת הדיור. האם כל מה שנותר לנו הוא לרוץ ולקנות את מה שמוכרים לנו ?

 ואם אני טועה והחוק הזה הוא טוב באיזשהי צורה, אנא תקנו אוותי. אשמח לתקן את עצמי.

מצבנו רע ומר

מצב השמאל הישראלי רע ומר. בקרשים. איך יודעים? כשראש הממשלה יוצא עם התבטאות פומבית ממוקדת היטב ומתוכננת נגד ערבים.

כשראש הממשלה לא סופר אותך

הבחירות בפתח… וראש הממשלה משיג שתי מטרות בהתבטאות אחת. הוא מתחיל להניע פיצוץ קואלציוני עם החרדים, והוא מחבק את הקהל שהביא אותו למקום שהוא נמצא בו היום: הימין הקלאסי (יש שיאמרו הקיצוני).

במדינה עם אופוזיציה, ראש ממשלה היה חושב פעמיים לפני שהוא שולף אמירה שיכולה לגרום לאיחוד האופוזיציה. ביבי לא חושש. הוא יודע שאיחוד השורות נגדו בשמאל יגרמו רק לתגובת נגד גדולה יותר בימין, ואין שום סיכוי שהשמאל ידגדג אותו.

בדרך הוא גם מנסה לפצל את המחאה החברתית. ה- 300 אלף של ההפגנות הראשונות, מול ה- 700,000 הנותרים היותר פאסיביים. אותם אלה שיחזרו בדיוק על המנטרה שיש אשמים ברורים במצב הכלכלי (ערבים וחרדים), ואם ראש הממשלה התריע לגביהם – אז הדברים בטיפול. בדיוק כמו הגרעין האיראני. 

הדברים החשובים באמת

הדיבורים על הוועידה הבאה מציתים מחדש את הדיון שמלווה את התנועה הירוקה כנראה מאז הקמתה , על העמדה המדינית של מפלגת התנועה הירוקה. מבזק חדשות: המפלגה הירוקה לא תפתור נושאים מדיניים, והאמת גם לאף אחד אין את הידע לכך. בואו נתמקד בדברים החשובים באמת…

כפתיח לדברים, העובדה שמתקיים דיון כזה בכלל בשיתוף הנהגה, מועצת מומחים, מתפקדים ובכלל אנשים שאכפת להם – הוא דבר מופלא. אני לא מכיר את ההתנהלות במפלגות אחרות, אבל אני מתאר לעצמי שמובילי המפלגה פשוט משקללים את הדעות שהם חושבים שיש לחברי המפלגה – ומייצרים דעה לעצמם. ואילו כאן, כל הדעות נשמעות – אלה שחושבים שצריך עמדה מדינית, אבל עמומה, אלה שחושבים שאסור להתפשר בנושא המדיני כי מדובר בחלק בלתי נפרד מאיכות הקיום של תושבי האזור,ו אלה שחושבים שצריך למצע כזה שיאפשר לכל האנשים ים הירוקים להיכנס למפלגה – בין אם הם תושבי בתי קפה תל אביבים ציונים או תושבי גבעות ציונים, שמבינים את הצורך בסדר יום חדש.

אני מהקבוצה האחרונה – חושב שהדבר החשוב הוא להתאגד לצורך הכנסת רגל ראשונה למסדרונות הכנסת, ולייצר השפעה אמיתית על תהליך קבלת ההחלטות בישראל. אני באמת מאמין כי אם לראש הממשלה הכי "אידיאולוג" שהיה כאן (מאז רבין) אין תוכנית מדינית, וגם הוא כמו קודמיו רואה דברים שהוא לא ראה משם – זה משאיר פתח גדול לתנועה הירוקה להשאיר את משבצת העמדה המדינית ריקה. אפשר גם לחשוב שהיה ראש ממשלה שבאמת פעל לפי הבטחות שפיזר לפני כניסתו לתפקיד – האם גם אנחנו רוצים להיות מפלגה של הכרזות ריקות מתוכן או להתמקד בדברים שאפשר להשיג.

הדברים החשובים באמת…

האם יכולה להתקיים מפלגה ללא מצע מדיני בישראל? זו שאלה טובה. כביכול, השאלה הכי חשובה עבור מפלגה בכנסת. זהו נושא שיכול לחרוץ את חייהם של אלפי אזרחים – בשני הצדדים. נושא שיכול להביא לשינוי הכלכלה מקצה לקצה, ברגע שיפרוץ כאן השלום. אבל יאללא, למי יש בכלל פתרון לנושא.

מצד שני, יש דברים חשובים יותר שהייתי רוצה לדעת על המפלגה שאני בוחר בה. נכון, הם לא נושאים לדיון פופולארי כמו כיפות ברזל, גיוס חרדים, שיחות שלום, ורכבות משם לפה. אבל אלה נושאים שהייתי שמח לשמוע שהוקדש להם דיון – הרבה יותר מעוד דיון שלא מוביל לשום מקום על מצע מדיני.

התערבות בחירות הפרט: האם המפלגה תתמוך בחוקים מגבילי זכות בחירה במטרה "להגן ולחנך" את האזרחים? לדוגמא, האם יש לחייב אזרחים לחבוש קסדה כאשר הם רוכבים על אופניים? האם להגביל פרסומות על ג'אנק פוד, ובכלל להתערב בתכנים בטלוויזיה?

שפה וחינוך: האם יש להגן על השפה העברית? האם לחייב לימודי ערבית?

מס עשירים?

אכיפה וענישה: האם יש לנקוט בשיטת החלון השבור של "ג'וליאני" – ולאכוף עבירות קלות כחמורות?

גבולות: איך משרטטים גבולות אדומים של פגיעה בסביבה לעומת פגיעה בכלכלה. האם חייבים להתייחס לכל נושא בנפרד, או שאפשר לקבוע קווים מנחים? לדוגמא, האם הרכבת לאילת הכרחית? האם צריך לעצור את הקמתה על חשבון חסכון כלכלי גדול?

NIMBY: איך מתמודדים עם מאבק מקומי להרחקת מפעל מזהם/ שדה תעופה, כאשר החלופות הברורות הן שהוא בסופו של יום יפגע במישהו אחר.

חלק מהדברים נשמעים קטנים ושוליים, אבל אלה הדברים שיהפכו את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו. בואו נתמקד במה שאפשר לשנות כאן ועכשיו, ונשאיר את הדברים הגדולים לאלה שאוהבים רק לדבר.

ולגבי המצביעים – אל דאגה, אם נדבוק במטרות שלנו, הקולות יגיעו – לא משנה מה תהיה האג'נדה המדינית. אנשים רוצים שינוי.

תחושות קשות אחרי ועידת התנועה הירוקה – ומציאות קשה עוד יותר

מאת: מעין קרייצמן

יום שישי בבוקר: אני מתעוררת בחמש וחצי בבוקר כדי להיות באוטובוס לחיפה ברבע לשבע. הידיים כמעט קופאות על הכידון של האופניים אבל לא נורא – כבר התעוררתי מהדיווש והאוויר, ואני מצפה לבוקר חשוב. בתחנה של 904 לחיפה אני פוגשת את גיל, עמיתי הנאמן מסניף ירושלים. אנו בדרך לוועידה הרביעית שלי בתנועה הירוקה מאז הצטרפותי לפני קצת יותר משנתיים. עם הקפה, עם הנוף החורפי ויפהפה שמתחיל לחלוף, ובשיחה מהנה עם גיל –  טוב. חבל שההתחלה המבטיחה הזאת לא החזיקה. בוועידה ישבתי, נשארתי, ובסוף יצאתי בתחושות קשות ומבולבלות. למה הרגשתי כזה באסה? ולאיזה מציאות אנחנו מתעוררים כמה ימים לאחר מכן?

נתחיל עם הוועידה. הייתה זאת תערובת של נושאים לא פשוטים, והתנהלות קלוקלת. כנראה שאלה קשורים אחד לשני, אבל התנהלות כזאת בטח לא תשפר את המציאות. למי שלא היה בוועידה, סיכום קצר: למרות שעיקר הוועידה הייתה אמורה להיות מוקדשת לקביעת מדיניות חוץ של התנועה הירוקה, למעשה, אחרי עדכונים של היו"ר, המזכירות, הדובר, והמנכ"לית, והצבעות על שינויי תקנון טכניים, רוב הזמן הוקדש לעיסוק בתפקוד המפלגה ובפרט, תפקוד הנהגת המפלגה. בסוף, נשאר מעט מדי זמן להצגת הניירות המדיניים ודיון בהם והייתה הצבעה מהירה ומבולגנת שהסתיימה בבחירה של נייר מדיני שאותי, אישית, מדאיג מאוד.

בואו נכנס רגע לכיליים וניגע בשלושת התכנים המאוד כבדים שהתעסקנו בהם: ראשון, המצב הכלכלי של המפלגה. בעדכון שלה, מנכ"לית המפלגה, חגית הראתה לנו את מאזן ההוצאות וההכנסות, ובסופו של יום אנחנו נמצאים בגרעון, ואין לנו מאיפה לקחת. הקסמים של השנה לא ימשיכו:  לעמותה אין כסף להמשיך לשלם שכירות על המשרד המשותף עם המטה. שהמשמעות של הגרעון היא אי-יכולת לשלם משכורות לחודש הזה, ולהחזיק את המטה. חגית אמרה בוועידה שהיא מקווה שנמשיך להעסיק אותה. כמובן, שהיא לא תתפקד כמנכ"לית ללא שכר. אתמול קיבלנו את ההודעה על התפטרותה של חגית. תשאלו את עצמכם מה זה אומר בשבילנו.

שני: תפקוד המפלגה ובמיוחד ההנהגה הוא נושא שצף ועולה לעיתים קרובות. בפוסט של מיכאל למטה יש הרחבה על הנושא הזה. בקיצור, יש טענה רווחת שהועלתה כשאילתה בוועידה. היא אומרת שחברי ההנהגה לא עושים מספיק, ולא מקיימים את חובות השקיפות שלהם. רק להזכיר: לא פחות משלוש או ארבע חברי הנהגה שנבחרו בבחירות הקודמות פרשו, וגם כנראה שרוב משנשאר לא פעלתנים כל כך. מה לעשות? עיקר הדברים אפשר לנסח כשאלות (שבאמת, אני לא יודעת מה התשובה אליהן). כמה זמן חברי הנהגה מצופים להשקיע במפלגה? עד כמה תפקודם של ההנהגה צריכה להימדד בנתונים מדידים כגון גיוס כספים, חברים, חשיפה תקשורתית וכו'? מה אופי האנשים בהנהגה שנדרשת? עוד שאלה קשורה שאני שואלת את עצמי היא האם בכלל סביר לקיים פעילות ענפה, גיוס כספים, חברים וכולי בתקופה המשמימה בין בחירות? בוועידה כל חבר הנהגה התבקש לעלות ולספר מה הם עשו למען המפלגה לפי רשימה של קטגוריות. חלק ענו על הרשימה, חלק דיברו על כל מיני רעיונות שלהם ופחות התייחסו לפעילות של עצמם. תוך כדי היו אנשים שהתנגדו לשאילתה מכיוון שהיא גרמה לחשיפה מביכה למדי של אינפורמציה על מידת הפעילות של ההנהגה. מצד שני, לי היה גם מאוד מעניין וטוב ללמוד מה האנשים האלה כן עושים, כן חושבים, וכן מעוניינים בו. מצד שני היה לי בעיקר מאכזב לשמוע את חברי ההנהגה על רקע הדוח הכספי. נשמענו די חסרי שחר. העניין ארך כשעתיים  ארוכות ומתישות של רגשות אשם מכל הצדדים. הוא הסתיים בהצבעה על אמירה מרוככת שדורשת מחברי הנהגה לפרסם עדכון כל רבעון.

שלישי: הנושא המדיני הוא אכן נושא עדין. למרות שיכולת ההשפעה שלנו בו כנראה קטנה, יש דיון סוער במפלגה לפי מה נכון להחליט על המקום שלנו בציר המדיני. הדבר לא טריוויאלי כי הוא משפיע גם על פעילים ויכול לגרום (וגרם) לעזיבות ופספוסים לא פרופורציוניים לחשיבות הדבר. קיים מתח בין הצד ששואף למרכז משיקולים אלקטוראליים, לבין הצד ששואף לימין מאידיאולוגיה, לבין הצד ששואף לשמאל מאידיאולוגיה, לצד שמוותר על כל הסיפור ונשאר כביכול ניטרלי ללא אמירה. זה דיון חשוב שרק יכול להסתיים בהחלתה דמוקרטית. לדעתי, התוצאה של ההצבעה בוועידה, (שתמכה בנייר המדיני שאמר שעדיף להישאר בלי אמירה) לא הייתה מספיק דמוקרטית כדי לקחת אותה ברצינות. זה בלי בכלל לגעת בעובדה שאי-אמירה כגון זאת שנבחרה היא בעצמה אמירה פוליטית, ולדעתי אמירה חלשה ולא רצינית. אבל זה לזמן אחר.

כסיכום, שלושת הנושאים האלו שנחשפו בוועידה משאירים תחושה כבדה. אבל יותר גרוע, הם משאירים מציאות קשה. אין לנו כסף, אין לנו מנכ"לית, ואולי עוד רגע לא יהיה לנו מטה. יש לעובדות האלה משמעות ישירה מאוד לכל קמפיין, כל פגישה, כל תשלום/תרומה, וכל פעילות מפלגתית שדורשת תמיכה כספית או טכנית. בנושא ההנהגה, אני שואלת את עצמי ואתכם: למה הבקשה לשקיפות מההנהגה הפך לאירוע גועש עתיר אמוציות במקום דיווח פשוט ומשמח מהמנהיגים שלנו? העובדה שכך היה מספר לנו על אווירה דיכאונית והישגים נמוכים. אולי זה נובע מציפיות לא נכונות – של ההנהגה ושלנו. אחזור על משהו שאמר אמיר רוקמן בוועידה: זאת לא התקופה במפלגה שמנהיג זה מישהו שיושב ואומר לזה "כן" ולהוא "לא" – עכשיו זאת תקופה של העבודה הקשה, החסרת תודה של בנייה. זה לא פשוט להבין את הדבר הזה ולעשות איתו משהו. מבחינה מדינית החלטנו על נייר  עמדה קטסטרופלי בעיני, ובצורה חפוזה וחסרת אחריות. איפה זה משאיר אותנו? עברנו וועידה קשה ביותר, אנחנו בלי מנכ"לית, בלי שקל, במקום גרוע הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ארגונית. כמו שאורי שיינס אמר, ונראה לי שזה מסכם לא רע: "אין לנו ממה לאכול".

בו בזמן עם העובדות הכבדות האלה, אנחנו חשים חימום בזירה הפוליטית לקראת מה שכנראה תהיה שנת בחירות. כרגע לא ברור לי איך מתקרבים לכנסת.

הממשלה כספקית סלולר

דייג אוהב דגים? והמדינה צריכה לדאוג לאזרחיה ? אז למה תמיד נדמה שהיא מנסה לעבוד עליהם. למה תמיד קיימת התחושה שבכל דבר ועניין האזרח חייב לפקוח עיניים טוב טוב, להסתכל מעבר לכתף ולהחזיק עורך דין צמוד, אחרת הכסף יתעופף לו מחשבון הבנק, הרווחה שלו תישחק, והשטחים הפתוחים שלו יימסרו למקורבים. המדינה מתנהגת כמו ספקי הסלולר שיעשו הכל כדי שהלקוח שלהם לא יבין על מה הוא חותם, יכניסו לו שירותים שהוא לא ביקש ולא זקוק להם, ויעבירו את חובת ההוכחה ללקוח.

על ספקי הסלולר אמור לשמור, ועושה זאת בהצלחה יפה בשנים האחרונות, שר התקשורת. מי ישמור על המדינה ?

בקטנה
חוף הנכים בהרצליה. במשך שנים לאורך כביש הגישה לקניון ארינה התאפשרה חניה לאורך המדרכה שצבועה באפור. השנה, באורח פלא החלו לתת שם דוחות. המדרכהעדיין צבועה באפור, אך בתחילת הרחוב הוצב שלט קטן ומאוד לא קריא, המודיע כי החניה לאורך הרחוב אסורה. הסיכוי להבחין בשלט אפסי מאחר והוא מופיע רק בתחילתו של רחוב ארוך מאוד. בעירייה לא טרחו להחליף את צבעי המדרכה. למה להם ? ההכנסות זורמות מאנשים שזו הפעם הראשונה שהם מבקרים בחוף זה וברור להם כי החניה לצד מדרכה אפורה היא ללא הגבלות.

ועוד בחופי המדינה: מצילים את חוף נחשולים. עוד שלט קטן שמסמן לתושבי המדינה להיפרד. הפעם לא מהכסף בארנק, אלא מהחופים עצמם.

 בגדולה
גופים (של עובדי מדינה) יוצאים למשא ומתן מול האוצר. בהנחה שמובילי המאבק אינם בעלי ניסיון עשיר במשפט חוזי, בעלי רקורד בניהול משא ומתן ממושך, ובסה"כ רוצים לשפר את תנאי ההעסקה שלהם, משרד האוצר כבר ימצא דרך להפוך את הדברים כך שהעובדים יצאו בהפסדם, ולפחות לא ברווח. הפרד ומשול, אותיות קטנות, סעיפים מפוצצים- הכל כשר כדי להוציא את היריב מאוכזב וכועס. העובדים הסוציאליים היא הראשונים, ועכשיו אלה המתמחים, שמבינים את הגזרות של האוצר. לפי ההסכם, הפעם הבאה שלרופאים מותר לשבות או לצאת בדרישות תהיה בעוד 9 שנים. עד אז השכר שלהם יישחק שוב, התקנים לא ימולאו, והדור הבא של המתמחים יזכה לאותו הטיפול מצד האוצר.
(אלא אם כן הממשלה תורכב מאנשים שדואגים לאזרחים, ובטח ובטח לעובדים שלה).

מתחת לשטיח
אביב לביא כותב היום במעריב על ההחלטה הצפויה להתקבל בממשלה על פינוי ישובי בדואים בדרום. לא מכיר את הנושא יותר מידי, אבל די ברור שגם כאן המדינה נלחמת בתושבים שהיא אמורה לדאוג להם, ואם הם לא מצטיידים במיטב המומחים, יועצים אסטרטגיים, או יכולת לסגור את השאלטר, הם יוצאים לקרב אבוד.

והגרוע ביותר בכל הסיפור, ההתנהלות הזו מחלחלת אל האזרחים. יחס עורכי דין לאזרחים הגבוה במערב (או משהו כזה), העלמות מס, תנאי העסקה אומללים עם סעיפים נסתרים – הכל קשור אחד בשני.

סקר חדש: איך תסתיים המחאה ?

האנטי סופר-גלו

הספין של הסופרטנקר התנדף לו. הנ"מ של המחאה יירט את המטוס הגדול מהשמים. עכשיו זה הזמן להפעיל אמצעים נגד סופר-גלו, החומר שמדביק את ישבני השרים לכסאות שלהם. גם אם זה אומר לאמץ כלים פוליטיים במחאה א-פוליטית.

המחאה/מהפיכה הזאת תושלם כאשר במסדרונות הכנסת ובישיבות הממשלה ישבו אנשים שמאז ומתמיד דאגו לחברה ולסביבה. אנשים שהיו מוכנים להקריב מעצמם לקידום עקרונות של שיוויון וגם לחיות לפיהם. אנשים שיקדמו סדר יום חברתי סביבתי באופן קבוע, ולא רק כשהם מרגישים את העשן מתחת לרגליים. זה יקרה – השאלה היא איך, מתי ומה נשלם בדרך.

כרגע גל המחאה ניתך בעוצמה על שובר גלים שבנוי מחומר חזק – הסופר גלו שמחזיק את השרים דבוקים לכסאותיהם. וכמו כל חומר חזק בטבע, צעקות ומחאות לא עושות עליו רושם. 150,000 אנשים שיצאו לרחובות לא דגדגו אותו, גם 300,000 או 450,000 לא ישנו. זהו חומר אדיש לסבל, מצוקה או אנרגיה חברתית מסוג חדש או ישן. יש רק דבר אחד שיכול לגרום לסופר גלו הישבני להתמוסס – חום! ברגע שהישבן מרגיש להבות וחום מתחילים לזחול תחתיו הוא מתחיל להתנתק לאיטו מהסופר-גלו.

כאן הבעיה של המחאה. היא מכוונת חצים אל ראש הממשלה, אבל הוא מחזיק בממשלה רחבה של שרים חובבי  כסאות. אין כיום אחד בממשלה שינסה להפילה על נושאים חברתיים. העבודה כבר מזמן לא שם, ליברמן מחויב לקהל שלו רק לגבי נושא הדמוגרפיה היהודית, ש"ס כבר שכחו מיהם ומהם, והפחד מדרעי ומבחירות משתק אותם, והליכוד זה הליכוד. כל עוד המחאה משחקת ללא כלים פוליטיים הסיכוי לשבור את המבנה הזה הוא קטן מאוד.

אחד הכלים שעל מובילי המחאה לאמץ, שיטה חביבה על ביבי ונערי האוצר, הפרד ומשול. את החיצים יש לשלח בשרי הממשלה, לגרום להם באופן אישי לחוש את הקרקע בוערת ואת הסופר גלו נמס. לגרום להם להבין שהם הולכים לשלם מחיר אישי פוליטי. הרי זה מה שגרם לממשלת אולמרט לרעוד ובסופו של דבר להתפרק לאחר מלחמת לבנון השניה. הפחד מהתוצרים של וועדות חקירה עם שיניים, הפחד ממסקנות אישיות, הפנו את האחד נגד השני. האנשים הוחלפו – ולכן המלחמה הבאה לא תיראה כמו הקודמת.

הכלי הפוליטי הנוסף, הוא יצירת גוף פוליטי חיצוני שיתחיל לאסוף תחתיו את קולות המחאה. בסקר שערכו בגלובס ביום שישי, הליכוד הפסיד רק 3 מנדטים כתוצאה מהאירועים האחרונים. זו תנודה על שניתן לבטל על חודו של ספין. המדורה לא באמת הודלקה מתחת לכסא עד שהסקרים לא יתחילו לדווח על נפילה אמיתית. לכן יש להצטרף לגוף פוליטי חברתי אמיתי, אמין שמחויב באמת לנושאים אלה בלבד. (רמז: התפקדות לתנועה הירוקה)

המחאה תמשיך לצבור תאוצה עד שיוחלפו השחקנים בהצגה של ביבי, באנשים אמיתיים. יכול להיות שזה יקרה אחרי הפגנה של מיליון איש, יכול להיות שיהיו גלים שילכו ויצטברו לאורך השנה הקרובה, ויכול להיות שההחלפה תתרחש רק בבחירות הבאות. השאלה היא רק איך, מתי וכמה נשלם בדרך.