ארכיון

ארכיון כותב

יצרני הרווחים

מאת: ברם שפירו. תרגום מאנגלית: סוזן קודש. עריכה לשונית: אסתי הורן

כוח אדיר טמון במילים שאנו משתמשים בהן. נושא הוויכוח עולה בחשיבותו על הדרך שבה אנו מתווכחים. אוצר המילים של השיח שלנו הרבה פעמים קובע את תוצאות הוויכוח. במקרה של אונס, כשאומרים שהאשה גרמה לאלימות כלפיה בגלל המחשוף שלה, מתווכחים על מהו עומק המחשוף שניתן להגדירו כמתגרה, במקום לדון בשאלה אם הנאשם אנס אותה או לא. הלבוש של אותה אישה אינו רלוונטי בכלל. לאף אחד אין הזכות לקיים יחסי מין עם אישה נגד רצונה גם אם, באופן תיאורטי, היא צועדת ברחובות העיר בעירום מוחלט.

וכאן מגיעים לטיעון של אילי-ההון שהם "מייצרים מקומות עבודה" והשימוש המבריק שהם עושים בקו-הגנה זה. אי אפשר להטיל עליהם מיסים, אסור להעביר עליהם ביקורת, אי אפשר לצפות מהם לתרום לחברה מעבר לעובדה שהם מייצרים מקומות עבודה. אם ייעשה קשה לייצר מקומות עבודה, הם ייאלצו לעבור למקום יותר מזמין עבורם ועבור מקומות העבודה שלהם.

ואז אנחנו נופלים בפח שהם טמנו, ונכנסים לוויכוח סרק על הערך היחסי של אותם מקומות עבודה, אם ההקלות במיסים שניתנות להם שוות את מקומות העבודה שהם מייצרים, למי מגיעים מקומות עבודה אלה, ומי יזכה בהם אם יועברו למקום אחר. כל אותו זמן, המושכים בחוטים מביטים בנו, מחייכים לעצמם, ומגישים בקשה נוספת לסובסידיה בגין מקומות העבודה שהם מייצרים.

אבל האמת היא שמקומות עבודה נוצרים כתוצאה מביקוש של צרכנים. האמת היא שהיזמים אינם אלה שמייצרים את הערך המוסף. לכל היותר יש להם רעיונות טובים,  היכולת לאתר דרישה צרכנית, והון מסויים אותו הם מבקשים להכפיל. הם אינם מסוגלים לעשות זאת לבד. הם זקוקים לעובדים על מנת לייצר את המוצרים ולהציע את השירותים אותם הם יוכלו אח"כ למכור ולהרוויח עליהם. העובדים הם אלה אשר משקיעים ערך בהון. העובדים הם אלה אשר באמת מייצרים את הרווחים.

אם מצפים מהעובדים – כלומר, יצרני הרווחים האמיתיים – לתרום לטובתם הם באמצעות המסים שהם משלמים והשירותים שהם מציעים, אם אותם עובדים הם גם היצרנים של מקומות העבודה בדרישה הצרכנית שהם מייצגים, ואם מצפים מהם לתרום עוד דרך מע"מ ומסי קניה אחרים שהם משלים – אז, אנא מכם, שמישהו יסביר לי את ההגיון בכך שיש לפטור יזמים, משקיעים ותאגידים, המשתמשים במשאבים שהם הנכס הכללי של החברה כולה, מלתרום במידה שווה לטובת יצרני הרווחים והדרישות הצרכניות של החברה.

כשאנחנו מתווכחים על צדק חברתי ומטיחים בפנינו את טיעון ה"יצרני מקומות העבודה", אנא השיבו, שללא צדק חברתי, אנו מענישים את יצרני מקומות העבודה. תנו להם לנסות להסביר מדוע הם מתנגדים לצדק חברתי.

מודעות פרסומת

כשלים לוגיים פופוליסטיים

חלק ממה שאומרות מחאת "לכבוש את וול סטריט" ומחאות אחרות, הוא שעלינו לתת את הדעת על השטחיות בה אנו מתייחסים לעולמנו.  הזדמנות לדמיין מחדש כיצד על עולמנו להתנהל אינה עניין של מה בכך.  יש לקבל אותה בשקיקה, בסקרנות ואולי גם במעט יראה.  עכשיו, כשיאיר לפיד הסיר את הלוט מאמונותיו הפוליטיות, אנו רואים שהן גם שטחיות וגם חסרות דמיון.  המאכזב ביותר, הוא לא שלפיד מאמין באותם רעיונות – שכן, מה אפשר לצפות מאדם שעובד כל כך קשה בהימנעות מפגיעה בזולת – אלא שרעיונותיו פופולריים כל כך.

כאן, כמו במקומות אחרים, אנו מוצאים לא יותר מאוסף בלתי מתקבל על הדעת של צעצועים ניאו-ליברלים וקישוטים פופוליסטים.  לכל היותר יש עיוות סנטימנטלי של עבר שמעולם לא היה, שדומה לעתים קרובות מדי לשוביניזם הישן והטוב.

אז מהם אותם רעיונות מופרכים?

השוק יכול לפתור בעיות, אותן המדינה לא תוכל לפתור.

יש היום נטיה לראות שהפוליטיקה מלוכלכת, תהליך קבלת ההחלטות בה אינו מושלם, והתוצאות בינוניות לעתים קרובות, ולראות בקנאה כיצד העסקים "מצליחים" להשיג תוצאות.  זוהי דעה מופרכת, כמובן.  הפוליטיקה פועלת בדמוקרטיה, בזירה הציבורית, בעוד עסקים מתנהלים בדלתיים סגורות, ומופעלים ע"י ארגונים הירארכיים.  פוליטיקה, וממשל, קיימים כדי לשרת את הרצונות ואת הצרכים של אזרחים, בעוד עסקים קיימים כדי להרוויח.

אם יש פגם בהתנהלות הרכבות, למה חושבים שהפתרון ההגיוני הוא להפריט אותן?  אם יש לשנות את האופן בו מתנהל השרות, בואו נשנה אותו.  הסיבה לקיומו לא צריכה ולא אמורה להשתנות.  הרכבת קיימת כדי לתת שרות לציבור, לא כדי להרוויח כסף.  נוסיף על כך, שאין דוגמה, עד כמה שידוע לי, של מקום בו הפריטו את התחבורה הציבורית והשיגו כך שרות טוב יותר, פחות בעיות וצמצום עלויות.

לא נכון, אומר לפיד, יש להפריט את הרכבות.  שהשוק יטפל בבעיה.

כולכם במעמד הבינוני.

אני תמיד חושב על "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון כשאני שומע את לפיד מדבר על המעמד הבינוני.  "כולכם אינדיבידואלים!" צועק בריאן להמונים המכתירים אותו משיח, "כולנו אינדיבידואלים," הם עונים פה אחד.  כולכם מעמד בינוני, נראה שלפיד אומר, חוץ מהם.  "הם" הם הערבים, החרדים, והעשירים השולטים, פרזיטים כולם, חיים מזיעת אפם של המעמד הבינוני היצרני.

מהו המעמד הבינוני הכולל הזה?  הגדרתי הלא-מדעית למעמד הבינוני היא אותם אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, לגדל את ילדיהם ולפרוש לגמלאות בלי לחשוש שלא יוכלו לעמוד בהוצאות החיים.  מי שהנ"ל כרוך במאבק עבורו, הוא חלק ממעמד הפועלים.  מי שלא בטוח שיוכל לספק מזון וכסות לילדיו הינו עני.  מי שיכול לבזבז כסף בלי חשבון הינו עשיר.  לפי הגדרה זו אני בהחלט במעמד הפועלים.  לפיד בונה על נטייתנו להזדהות עם מי שנראה למעלה מאיתנו ולבוז למי שנראה למטה.

לא נוח לי כשמדברים במונחים של אנחנו והם.  לפיד מציע לשאוף לפוליטיקה המפרידה בינינו, הנכנסת לנישה של אנחנו והם, בעוד הוא מזלזל באותה פוליטיקת נישות של אחרים.  כשהוא מדבר על ש"ס או יהדות התורה, הוא גם מכנה אותן טפילים וגם מציג אותן כדוגמה למפלגות קטנות בעלות כוח גדול ולא פרופורציונלי.  כשמדברים במונחים של אנחנו והם, שוללים את זכויותיהם של ה"הם".  האם החברה שייכת פחות לענייה מלמעמד הפועלים או למעמד הבינוני?  האם לפיד מציע לנו דמוקרטיה דוגמת אתונה, עם מעט אזרחים שתושבים רבים משרתים אותם?

פעם היה כאן טוב (כשאנחנו היינו בשלטון)

הדעה המטרידה ביותר אינה ספציפית ללפיד אלא נראית כחלק מתחושה שלילית כללית.  יש געגועים לעבר מיתולוגי כשהכול היה ברור, אנשים ידעו מהו מקומם, "אנחנו" ולא "הם" היינו בשלטון.  לכך הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא רוצה לשנות את המערכת הפוליטית כדי שמפלגות קטנות לא יוכלו יותר להפעיל כוח מול הקואליציה.  הוא מתנהג כאילו יש איזשהו שלטון דמוקרטי ללא לחצים כאלה.  כל הכוונה בשלטון דמוקרטי בכלל ובשלטון פרלמנטרי בפרט, היא שדמוקרטיה מצריכה פשרה.  היא לא נותנת לאף גוף פוליטי יחיד לכפות את רצונו על האחרים.  זה דבר טוב.

העניינים לא התנהלו טוב יותר בישראל כשהיתה מפלגה אחת בשלטון.  היתה שחיתות, פרוטקציה, מינויים פוליטיים והחלטות גורפות שהתקבלו ע"י מעט עבור מגזרים שלמים באוכלוסיה, ללא שיתופם.  אנו לא חיים בעבר, אז למה אנחנו מחפשים פתרונות שפעלו רק חלקית בעבר, כדי לפתור היום בעיות שונות? שנות השישים, שרבים מה"פרוגרסיביים" כמונו אוהבים להזכיר כזמנים טובים יותר, לא היו תקופה של חרות וצדק חברתי, אלא תקופה של מאבק גדול בעוולות עצומות.  אולי עדיף לבחון את העבר כדי להימנע מאותן שגיאות, ולא כדגם לעתיד.

ראיתי לאחרונה ציטוט של ברטרנד ראסל בקיר של מישהו בפייסבוק:

"הבעיה בעולם היא, ששוטים ופנאטים כל כך בטוחים בעצמם, בעוד החכמים מלאים ספקות."

הרבה אנשים עשו "לייק" והביעו הזדהות עם הדעה הזו, ביניהם רבים המכנים עצמם ליבראליים, שמאלנים ופרוגרסיביים.  הציטוט עורר דיון ארוך על הקלות בה ניתן לעורר את הפשיסט הפנימי שלנו, הכמה לסדר ולוודאות, הבז לאי-סדר שבחיפוש אמת מתוך הלא-נודע.  חשבתי על כך והופתעתי מכמה שדעה זו שוביניסטית.  אם במודע או שלא במודע, לפיד מציע סחורה דומה, ובונה על כך שאנשים יצביעו מסיבות סנטימנטליות.

תרגמה מאנגלית: ג'ודי כהן, עריכה: אסתי הורן

:קטגוריותדעות תגיות: ,

שינוי אישי או שינוי פוליטי?

פברואר 28, 2012 2 תגובות

תרגמה מאנגלית וערכה: אסתי הורן

אחד מהפרסומים רבים שאספתי בפארק זוקוטי היה המאמר האנרכיסטי של דריק ג'נסן "שכח ממקלחות קצרות יותר – למה שינוי אישי לא שווה לשינוי פוליטי." אז לא קיבלתי את טענתו כי לשינוי במרחב האישי יש השפעה זניחה על המרחב הציבורי, אבל הייתי צריך את מה שלכריס הדג'ס היה לומר על ליברלים שמדברים על הצרכים והאינטרסים של העניים מבלי שאף פעם פגשו עניים, כדי שאבין למה.

השינוי האישי חיוני למען שינוי פוליטי. שינוי פוליטי מחייב תשוקה, אותנטיות ויכולת להזדהות.  בנאלי כמו שזה נראה, למידה לקנות פחות היא בדיוק מה שמעורר אותנו לאופייה הלא מקיים של החברה הצרכנית שלנו. למידה לאכול טוב יותר, להכין את מזוננו בעצמנו, לדעת מה אנחנו מכניסים לפה, היא שמאפשרת לנו להבין את החשיבות של קידום שוויון זכויות לתזונה נכונה. דווקא דרך טיפול באחר אנו מבינים את קוצר ידה של החברה שלנו בטיפול בנזקקים.

אם כל מה שאנחנו עושים הוא להתרכז ברעיונות, בתיאוריות גדולות ובתנועות פוליטיות המוניות כדי לגרום שינוי, אנחנו לא צפויים להגיע רחוק. אנחנו צריכים לקשר רעיונות אלה לשינוי מעשי בשטח. רק כאשר מספיק אנשים מפסיקים להאמין ששינוי הוא בלתי אפשרי, שינוי מתחיל להתרחש. רק כאשר אנשים מרגישים ששינוי ישפיע עליהם ברמה האישית, הם ישקיעו את ההון הנפשי הנדרש.  איך נוכל לשכנע אחרים לגרום לשינוי אם לא עשינו אותו בעצמנו?  מי יאמין כאשר אנחנו מדברים על תיאוריה חלולה?

למרות שהאביב הערבי עוסק יותר בחירויות האזרח והגדרה עצמית, והמחאה במקומות האחרים עוסקת יותר בהשלכות של דיכוי כלכלי, מה שהצית מחאות אלה ואפשר להן לגדול הוא שינוי אישי, דוגמא אישית שאפשרה להמוני אנשים להבין כי הם חולקים את אותה מצוקה. אחת הסיבות מדוע תנועת המחאה לא הפכה עדיין לתנועה המונית בארצות הברית, היא שרוב האנשים שנאבקים עדיין מתביישים להודות בכך, עדיין מאמינים כי איכשהו, באורח פלא, הם יגשימו את החלום האמריקאי.

כמו אחרים אני מאמין כי נקודת המפנה בתוניס, קהיר, תל אביב, דמשק, אתונה, מדריד וליסבון, הגיעה כאשר אנשים כבר לא הרגישו שהם היחידים הנאבקים נגד המערכת. איבוד הבושה בחוסר היכולת לשמור על הפארסה לפיה הכל בסדר, שלמרות המצב הכלכלי הקשה אתה שומר את הראש מעל המים, שלמרות שאתה צריך לשחד כדי להמשיך- אתה מסתדר, שלמרות שהשכן שלך נגרר מהמקום על ידי המשטרה החשאית באמצע הלילה הם לא יבואו אליך.  זהו הדלק לשינוי מהפכני בממשלות- הצורה בה כה רבים מאיתנו חושבים על הדרך בה העולם שלנו צריך להיראות.  זו ההבנה ברמה האישית, כי המצב הקיים כבר פשוט לא יכול להמשיך. לראות את חבריך ושכניך נאבקים, לראות אותם מוחים, מתריסים נגד הכוח, זה מה שיניע אותך להצטרף לניסיון לעצב את העולם שלנו מחדש.

מדיניות ולא אישיות

פברואר 22, 2012 8 תגובות

הגיע הזמן שנפסיק לחפש משיח. אחת הסיבות שהחברה שלנו נראית כפי שהיא נראית היא משום שאנחנו אוהבים לבחור באישיות ולא במדיניות. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו בוחרים בעד אדם שיחולל מהפך ותמיד מתאכזבים כשאנחנו עומדים על העובדה שהם בסך הכול בני אדם. אף על פי כן, אנחנו ממשיכים להשליך את תקוותינו ומאוויינו על דמויות פוליטיות.

מחשבות אלה עלו בי כאשר יאיר לפיד – עיתונאי, סופר, שחקן, מגיש חדשות, וידוען באופן כללי – הודיע שהוא החליט להיכנס לפוליטיקה ועתיד להקים מפלגה פוליטית משלו. מיד אחרי הודעתו נודע שנועם שליט, אביו של החייל השבוי המשוחרר גלעד שליט, מתכוון לרוץ בפריימריס של מפלגת העבודה. שניהם אנשים מיוחדים במינם שבאים לפתור את בעיותיה המיוחדות של מדינת ישראל, ולהציל את הדמוקרטיה הישראלית עם התובנות המיוחדות שלהם. אינני יודע אם לצרוח או להקיא נוכח המחשבה שמדינת ישראל הולכת לבזבז עוד מחזור בחירות על פולחן האישיות. אני מתרתח נוכח המחשבה שאלה הולכים להוכיח ששלום חנוך צדק כששר, "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".

הסיבה שאני מתנגד להשתתפות הסלבס במשחק הפוליטי היא משום שהם אינם מביאים שום דבר בעל ערך למשחק. אינני מצליח להבין את הפופולאריות של לפיד ושליט בשעה שאין לאף אחד מושג מהם הרעיונות הפוליטיים שלהם. אין לנו שום אינדיקציה לגבי יכולתם לזכות בכוח פוליטי או יכולתם להשתמש בו כדי להשיג תוצאות.

אינני מתנגד לכריזמה בפוליטיקה כל עוד היא מלווה באידיאולוגיה ברורה ומוגדרת. כוח לשם כוח הוא עריצות. אידיאולוגיה יפה שמנותקת מהיכולת להתמודד עם ההתפלשות היומיומית בבוץ, שהיא הפוליטיקה, היא סוג של אוננות: היא אף פעם לא תוליד משהו חדש. להאמין שהמצב ישתפר רק משום שאדם מסוים יהיה בעל שררה, זה להאמין בפולחן האישיות. זה מוזיל את חלקנו בתהליך הדמוקרטי כפי שמתאר זאת היטב האוורד זין:

כל הנרטיב ההיסטורי בארה"ב, המתמקד באבות האומה והנשיאים, מכביד קשות על יכולת האזרח הפשוט לפעול.  הוא מציע שבזמני משבר נחפש מישהו שיציל אותנו:  במהפכה האמריקאית, האבות המייסדים; במשבר העבדות, לינקוטלן; בימי המיתון, רוזוולט; במשבר וייט נאם-ווטרגייט, קרטר.  הוא מלמד שבין משבר למשבר, הכול בסדר, ושמספיק לנו לחזור לאותו מצב "נורמאלי".  הוא מלמד שפעולת האזרחות הנעלה ביותר היא לבחור בין המשיחים, להיכנס לקלפי פעם בארבע שנים כדי לבחור בין שני זכרים לבנים אנגלו-סכסיים בעלי אישיות לא-מזיקה ודעות שמרניות.

הרעיון של המושיע מובנה לתוך התרבות, מעבר לפוליטיקה.  למדנו לפנות בכל עניין אל הכוכבים, אל המנהיגים, אל המומחים בכל תחום, ובכך לוותר על כוחנו, לזלזל ביכולותינו, למחוק את עצמנו.  אך מדי פעם בפעם, אמריקאים דוחים את רעיון המושיע ומורדים.

ובכל זאת אנו מתגעגעים לבן-גוריונים, לצ'רצ'ילים, לקנדיים, לבגינים, לרייגנים ולרבינים; אנו מקווים שאישים חדשים יחזירו אותנו אל הזיכרונות, זיכרונות כוזבים של וודאות ושל תכלית.  מתי אנחנו נדחה את הרעיון הזה, מתי נמרוד ונחטוף את מושכות הכוח מידי אלה המשתמשים בכוח לרעה?

מיכאל קורדובה, מנהל המדיה החברתית ודובר און-ליין של התנועה הירוקה , שואל בפייסבוק:  "האם תחכים התנועה הירוקה ותהפוך לחלק מתנועת המחאה?  אני שואל, ומי עונה?  האם יש לנו רק פתרונות מן המוכן, או שיש לנו גם מנהיגות שתביא את הרעיונות שלנו לעם?"

מפלגות אידיאולוגיות בישראל, במיוחד כשהם נוטות שמאלה, מעדיפות להימנע משאיפות פוליטיות לטובת רעיונות טהורים ויפים.  אבל זה לא מספיק לדעת מה עלינו לעשות.  כדי להיבחר, חייבים לשכנע מספיק אנשים שבוערת בך השאיפה לראות את יישום הרעיונות.  המצביעים מבינים שהתהליך הפוליטי רומס יוזמות ורעיונות רבים; שאם אין מאחוריהם שאיפה רצינית, החותרת לשווק אותם, ולהבטיח את יישומם, הם ייכחדו כמו ציפור הדודו.

כשאנו נרתעים משיווק אסרטיבי של האג'נדה שלנו, בגלל שהיא מזכירה לנו תנועות אידיאולוגיות אחרות בהן בחלנו, אז אנו נוטשים את השדה הפוליטי ומשאירים אותו להן.  אני מעדיף מפלגה בעלת אידיאולוגיה חזקה, גם אם אני מתנגד לה, שכן היא לפחות מבהירה את השיח הפוליטי.  היא למעשה נותנת לנו בחירה בין רעיונות מנוגדים ולא בין אישים מנוגדים.  מרבית המפלגות במרכז הרחב כל כך אינה יותר מאוסף של אופורטוניסטים, ידוענים וזונות, שכל אחד מהם מחפש לקדם את השאיפות הפוליטיות הפרטיות שלו, ומשתמש בכל רעיון אופנתי כדי להמשיך ולטפס.  הם אינם יותר ממחממי כסאות בכנסת, שישמשו את האליטה השלטת כדי להנציח את הסטאטוס קו.

אני מעדיף לנסות לענות על שאלתו של מיכאל, מאשר לתהות, האם לפיד או שליט הוא המשיח החדש.

 ( תורגם ע"י גודי כהן וסוזן קודש )

כיבוש מעשי

ינואר 8, 2012 כתיבת תגובה

מאת: ברם ספירו; תרגום מאנגלית: סוזן קודש; עריכה לשונית: אסתי הורן

בחודש האחרון, מפגינים של OWS יחד עם פעילים בקהילה פרצו לבית במזרח ניו-יורק שעמד נטוש מאז שעוקל מבעליו בשנת 2008, ופינו אותו לטובת אישה ומשפחתה שהיו מחוסרי בית במשך 10 השנים האחרונות. בפעולות דומות בערים כמו קולומבוס, אטלנטה, סן פרנסיסקו וסאות'גייט, בתים מעוקלים שוממים נכבשים ע"י תנועת ה-OWS לטובת אנשים בלי בתים. פינויים שלעיתים מתרחשים אחרי חודשיים בלבד של אי-תשלום המשכנתא נתקלים עכשיו בהתנגדות של המוני אדם, כך שהמשטרה אינה מסוגלת להוציא בני אדם בכוח מהבית. דרך פעולה זו, ה-OWS מקיימת את מה שהבטיחה כשאמרה שתתמקד בבעיותיהן של קהילות עניות, ובדרך בה הן נפלו קרבן לשיטה הכלכלית שלנו. כמו כן חושפת התנועה חלק מהשאלות המרכזיות שעלינו לתת עליהן את הדעת, אם אנחנו רוצים לחשוב מחדש על הדרך בה ראוי לנהל את החברה שלנו.

כדי שהתנועה תצמח בשנה הקרובה, חשוב שהיא תוכיח שהיא רלוונטית בפתרון בעיות. ניתן לשמור על הרלוונטיות האמיתית של OWS , שנעוצה בהתחלת שיח חדש על איך אנחנו רוצים לראות את עתיד חברה שלנו, רק אם לא נצטמצם בהצבעה על הבעיות, אלא גם נציע פתרונות ויישומים בכל מקום שאפשר. רק אם נבחן את רעיונותינו, נוכל לראות אם הם אכן עובדים. אין לנו מה לפחד מהתהליך המבולגן של נסיון וטעיה.

ההתמקדות בבתים מעוקלים חושפת את אחד ההבדלים המרכזיים בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין רכוש פרטי לרכוש קיבוצי, בין זכויות הפרט לזכויות הקהילה.  השאלה היא למה יש יותר ערך – לזכותו של הפרט לקנות בניין ולהשאיר אותו ריק מסיבה כלשהי, או לזכותן של 20 משפחות לדיור על חשבון אותו פרט?

עיר שייכת לכל תושביה. אדם שקונה חלקה בעיר שאושרה לדיור – יש לו זכות לא לפתח אותה? הרשיונות ושטרות הקניין מקנים לו את הזכות להרוויח מפיתוח בית משותף שישמש מספר משפחות, אבל הם אינם מקנים לו את הזכות לא לבנות את הבניין.

קשה למצוא את האיזון הנכון בין זכויות הפרט לזכויות של הקולקטיב. יש המון להגיד בזכות המושג של רכוש פרטי, בגבולות הגיוניים. לא קשה למצוא דוגמאות שבהן העריצות של הרוב, או של אלה המתיימרים לדבר בשם הרוב, דרסה את זכויותיהם של יחידים. אסור לתת לעובדה שזה יכול לקרות, וגם קורה הלכה למעשה בחברות קולקטיביסטיות, לשמש כתירוץ למניעת ביקורת על הקיצוניות ההפוכה.

אנו עדים לעריצות של יחידים, שצברו מספיק הון וכוח פוליטי כדי לרמוס את זכויותיו של הרוב ואת האינטרסים שלו, לטובת מעטים עם פריבילגיות יתר. מעבר להצבעה על העיוותים האלה, עלינו לוודא שאנחנו מקדישים די זמן לחשוב איך לשבור את מבני הכוח האלה, מבלי להחליף אותם במבני כוח אחרים בלתי מאוזנים ומעוותים לא פחות, ורק אחר-כך לפעול. משבר הדיור, שהוא לב-לבה של ההתמוטטות הכלכלית הנוכחית, יכול לשמש קרקע פוריה בה ננסה לחשוב מחדש על האיזון בין הזכויות האלו, במובנים מאד מעשיים.

מלחמת המעמדות

נובמבר 28, 2011 כתיבת תגובה

אנחנו מתייחסים לדמוקרטיה שלנו כמובנת מאליה, כפי שבעלי הכוח מתייחסים לזכויות-היתר שלהם כמובנות מאליהן. אחד מההישגים הגדולים ביותר של תנועת המחאה השוטפת את העולם, הוא זה שהיא חושפת את השקרים וחצאי-האמיתות שאליטות הכוח משווקות, ואת להיטותנו לבלוע אותן. היא מזכירה לנו שזכויות אף פעם לא ניתנות, אלא נלקחות. היא מזכירה להם שהם שולטים תחת הסכמתנו, שתבוטל כשהם ינצלו שלא כראוי את זכויות היתר שלהם. המחאה חושפת כמה רחוק הם ילכו על מנת להחזיק בכוחם, ואת האמצעים בעזרתם הם מקווים להשיג זאת.

מיט רומני מתאר את מחאת כיבוש וול-סטריט כמלחמת מעמדות. הוא לא טועה, אלא שלא המחאה האחרונה היא זו שהתחילה את המאבק. ההתחלה היתה בקמפיין של רונלד רייגן ב1981 נגד העבודה המאורגנת, עם החמרה במצב שנוספה על ידי שותפתו לדרך, מרגרט תאצ'ר, במהלך שביתת כורי הפחם ב1984. כל זה התחיל את הקמפיין של השמרנים, הניאו-ליברלים, תומכי השוק החופשי ותאגידים אינטרסנטיים, להחזיר את עידן הגילדות ואת פעלתנות שנות העשרים.

קמפיין זה פעיל כבר זמן ארוך מאד, בהצלחה רבה. בזמן שבו אנחנו היינו עסוקים בשופינג, מבטאים את עצמנו עם נייק, גי'נס דיזל, וכרטיסי אשראי של זהב או פלטינה, זכויותינו נגזלו ונעלמו. בזמן משמרתו של ביל קלינטון בוטלו ההגבלות העיקריות על הבנקים. טוני בלייר, עם מפלגת הלייבור החדשה שלו, יישם מדיניות הפרטה שתאצ'ר יכלה רק לחלום עליה. רוב המדינות המפותחות האחרות התאימו עצמן למדיניות כלכלית זו, כשקרן המטבע העולמית וארגון הסחר העולמי מעודדים מהלכים דומים לפיתוח קפיטליזם של שוק חופשי בקרב המדינות המתפתחות שבאו אליהם לבקש סיוע.

מדיניות העסקת המתנגדים במערכת הפוליטית כולה, על מנת לפוגג את ההתנגדות למדיניות הקפיטליסטית, נחשפת עכשיו, ונעשה ברור שהדמוקרטיה שלנו דעכה והפכה למעט יותר מפארסה. אנחנו לועגים לעריצים המצהירים כי קיבלו 98.76% מקולות הבוחרים במה שהם קוראים לו בחירות דמוקרטיות. באותו זמן אנחנו בוחרים בחופשיות בין מועמדים שכולם מיישמים למעשה את אותה מדיניות. איפה כאן הדמוקרטיה?

בכל פעם שהממסד יוצא החוצה, אם זה בניו-יורק, קליפורניה, מצרים או תל אביב, הוא מסייע באופן ברור יותר לדכא את הבחירות הניתנות לנו. מאבק זה חושף מה נמצא על כף המאזניים. התגובות הפרועות של הממסד והממשלה הופכות את ההונאה והפחד לברורים בעליל. האם זה צירוף מקרים שבלומברג, ראש עיריית ניו יורק, חשף סרטון על סיכול מזימת טרור שנמשך שנתיים, בדיוק יום לאחר שגילה שהוא מפסיד בקרב על יחסי הציבור? האם לא היה שום קשר בין הפטפוט הבלתי פוסק של ממשלת ישראל על האיום האיראני בשבועות האחרונים, לבין העברת החוקים החדשים נגד מימון של ארגונים לא-ממשלתיים, לענישה על לשון הרע ללא הוכחת נזק, ובעד מתן שליטה רבה יותר לפוליטיקאים על בית המשפט העליון?

מה שמעודד את בעלי השררה להמשיך ולהשתמש בכוח מופרז בהתמודדות עם המחאה המטרידה אותם, היא הידיעה כי הרוב יסתכל על העבירות הללו ויאמין שהן לעולם לא יופנו נגדו. אבל הן תמיד יפנו נגדו. כשמתחילים בפגיעה ביהודים מסיימים בכל מתנגד למשטר, כשבדרך נפגעים גם הומוסקסואלים, נכים, קומוניסטים וצוענים. מה שמתחיל בפגיעה במוסלמים יסתיים בילדי קולג' לבנים בעלי זכויות יתר המתנגדים לערבים, מקסיקנים ומובטלים. כפי שמאט טאיבי מנסח כה בצדק, הקושי העיקרי הוא לפגוע בחירות הראשונה. רמיסת החירויות האחרות הופכת קלה יותר ויותר.

חמושים בידע זה, שאנחנו הבאים בתור, שאם אנחנו לא מובטלים עכשיו כדי לאפשר רווחיות גדולה יותר אנחנו עשויים להיות מובטלים בקרוב, שאם אנחנו עדיין לא מורעלים על ידי ניצול יתר של משאבינו הטבעיים אנחנו נהיה בקרוב, שכשאנחנו מזדהים עם אחרים שחירותם קוצצה אנחנו יודעים שזה יקרה בקרוב לנו, איך אנחנו יכולים להמשיך לשבת בבית ולחכות למישהו אחר שיביא את השינוי? רד אתה למטה, לפארק זוקותי, לכיכר תחריר, לשדרות רוטשילד, ושים את גופך על הקו המפריד, לפני שהם ייקחו את נשמתך

 

תרגמה וערכה אסתי הורן

הדמוקרטיה היא בשביל הבלתי משוכנעים

אוקטובר 18, 2011 3 תגובות

מאת: ברם ספירו. תרגום מאנגלית סוזן קודש. עריכה אסתי הורן

לא אחת, הרעיונות הכי מבריקים שלי הם לא באמת שלי. הרעיון שאכתוב עליו היום צץ לי תוך כדי קריאת ספרו של מרק מרטינז על הקפיטליזם של השוק החופשי, ושמו "המיתוס של השוק החופשי". אחד החלקים בספר נקרא "הדמוקרטיה היא בשביל אלה שאינם בטוחים שהם צודקים". זה משקף יפה את דעתי על חשיבותו של הפלורליזם. המחשבה הזאת כבר רוחשת אצלי במוח זמן מה, אולם לא בצורה כל כך קולעת ותמציתית.

כפלורליסט, אני מפקפק עמוקות בפונדמנטליזם מכל סוג שהוא.

אני מאמין באמונה שלמה שיש מעט מאד דברים בחוויה האנושית שמסוגלים להכיל רק אמת אחת מוחלטת. זה אינו אומר שכל רעיון או כל דעה הם בעלי משקל זהה – כלל וכלל לא. זה כן אומר, שבשעה שאדם משוכנע, לחלוטין ובלהט, בנכונות הדבר שהוא עושה או מאמין בו, כדאי לו לשקול את האפשרות שאולי הוא טועה. עצם הפקפוק שלנו באמונותינו ובערכינו הוא הוא שנותן להם את הערך שלהם. אם אתה טוען שרעיון מסוים הוא נכון – בחן אותו, פקפק בו. אם האמונה שלך נכונה היא תעמוד בחקירה ובדרישה, ותעבור את המבחן שאתה מעמיד אותה בו. אם מסתבר שהיא אינה נכונה, אז תתנער מהאשליה – כולנו נלכדים מדי פעם באשליות – והחלף נקודת מבט.

סימן ההיכר של הפחדן האינטלקטואלי, של האדם שבסתר לבו מודע לשבריריות של אמונותיו, הוא חוסר הרצון לשאול שאלות נוקבות והטלת איסור על העלאת שאלות על הזולת. בעיני, הדמוקרטיה לא נועדה להשיג את הדרך האחת והיחידה עבור התארגנות החברה האנושית. ב-90% מהמקרים, מי שמציע את "הדרך", בהא-הידיעה, יוביל אותנו אל הפאשיזם, אל רודנות הקומוניזם, או אל דיקטטורה שתלטנית פונדמנטליסטית אחרת. הדמוקרטיה היא שיטה שאמורה להכריח אותנו להכיר בשונות בינינו, לקבל את העובדה שהשונות תעמוד בעינה, ובכל זאת להגיע לפשרה שתביא את הרוב המכריע לידי תחושת אכזבה קלה בלבד.

רק דרך ההכרה והקבלה של השונות, ניתן יהיה להפנים באמת שאנחנו ערבים זה לזה. החברה שייכת לכלל חבריה – לא רק לאלה שנמצאים בשלטון. כלכלה בריאה היא תוצאה של מאמצי כל משתתפיה, ולא רק של אלה שמרוויחים הכי הרבה. והדמוקרטיה שייכת לא רק לאלה שצודקים, אלא גם לאלה אשר אינם צודקים.

%d בלוגרים אהבו את זה: