ראשי > דעות > שאיפה לתנועה ירוקה המקדמת שלום ופיתוח אזורי, ללא חזרה לקווי67

שאיפה לתנועה ירוקה המקדמת שלום ופיתוח אזורי, ללא חזרה לקווי67

שלום לכל מי שרואה עצמו שותף לרעיון ולחזון של תנועה ירוקה, דומיננטית, המובילה ומעצבת סדר יום מאיכות אחרת במדינת ישראל.  ברצוני להביע דעה ולהעלות מין שאילתא

ראשית, למען הסר ספק- אני שוחר שלום, ככל שאני תופש את עצמי, בערך מאז שהבנתי (או יותר נכון ספגתי) כשלושים שנות סכסוך במזה"ת ובעולם. זה לא היה מזמן. עד אז, בעיקר הייתי בעד שלום בין אדם לחברו, "ואהבת לרעך כמוך". בהמשך אימצתי את העניין המדיני, או שהוא תבע ממני לאמץ אותו ולנסות להבין אותו אחרת. הוא אמר: זה לא רק עניין של צדק, העניין הוא שתיכף לא יהיה לך לאן לטוס. בתוך כך התרבו הימים בהם התעוררתי לפנות בוקר עם זיעה קרה, (לאאא בית לחם הגלילית זה לא חוצלארץ).

במקביל להתרחשויות אצלי, אצלנו ואצל שכנינו, התחלתי לחפור לעומק ההיסטוריה וחזרה לחזון אחרית הימים. ניסיתי לגייס את כל האמפתיה שבעולם, ולהיכנס לעורו של הצד השני, תוך שאני משיל לחלוטין את מה שאני או את מי שאני כישראלי שגדל והתחנך פה. מה שהרגשתי כפלסטיני, זה שאני רוצה מדינה, שתהיה ביחסים טובים עם ישראל, ושאני אסתפק בחצי מהדרישות שההנהגה שלי מתעקשת אליהם. כמו כן אני מסתייג מזה שהנהגתי הכפולה(חמאס+פתח) לא כל כך מכירה בצורך של העם היהודי במדינה משלו כבסיס לאיזושהי הבנה או הסכם הדדי. זה הרי לא טוב להתחיל כך.

אז חזרתי לעצמי, וחיפשתי את שורשיי שלי בזמן. הלכתי עם אמא שלי שמשפחתה הגיעה מתימן, וניסיתי להבין איך שומרים על היהדות ועל הכמיהה לירושלים. הבנתי שסבא רבא של סבא רבא של סבא רבא קיבל את איגרת תימן שכתב הרמב"ם, שבעיקר עודדה את העם היהודי שהיה נתון תחת גזירות קשות. אחר כך הלכתי עם אבי, שנולד בפולין, גם אל הוריו, סבי וסבתי. סבא, ניצול שואה, שהגיע מאוקראינה, וסבתא נוצרייה שבאה מרוסיה והתגיירה בארץ ישראל. מצאנו ותרגמנו חילופי מכתבים מלפני שמונים שנה בין סבי להוריו, והבנו את רוח הדברים באירופה (שני עשורים לפני שהבינו שליהודים יש קרניים…)

אז הסתכלתי אל הדברים משתי נקודות הראות- שלי, ושל האני הפלסטיני: שנינו נולדנו פה, בשביל שנינו זה האזור בו אנחנו מרגישים באמת בבית, ואין לנו מקום אחר גם אם יש הרבה מדינות ערביות, וגם אם יש טענה שמקורם של  הערבים הוא בחצי האי הערבי, וגם אם ירושלים כל כך דומיננטית בספר הספרים מול שום אזכור שלה בקוראן. עדיין מי שחי כאן, גם אם הוא בן של פליט סודני ונולד רק אתמול, הוא מכאן. על הממשלה לאמץ ולקבל אותו אליה בזרועות פתוחות.  המציאות יותר חזקה מהכל, ואני מאמין שהדרך הנכונה היא תמיד להתמיד, בשאיפה לייצר מציאות טובה יותר,לכל בני האדם בעולם.

מדי פעם בפעם מתקיימות שיחות בין ישראל לפלסטינים, בעזרת מתווכים שונים מפה משם. בעולם האמיתי בו אנו חיים, רוב בני האדם יודעים ומסוגלים להתפשר כשמדובר בעניינים חורצי גורלות. כולנו גם יודעים שכל מדינה פועלת על פי האינטרסים והאסטרטגיה שלה, כמו כן על פי שיקולים הכוללים נפט, שליטה, עסקאות נשק וכו'. אני חושב שקודם כל אמורים הישראלים והפלסטינאים להימנע ככל הניתן מפיגועים ומלחמות. הדרך היא להתחייב לחתור לשלום, בלב מלא בכנות וברצון אמיתי. אין טעם למפגש בין בני אדם שלא מכבדים את הנחת היסוד הזאת, וכדאי לנסות למצוא כאלה בשני הצדדים, ורק אחר כך לשבת מול הפערים העצומים וחוסר ההסכמה וההבנה ההדדיים.

אני אישית לא חושב שחזרה לגבולות 67 היא חובה בשביל להגיע להסכם, ואני כלל לא מוצא טעם בכך שנתכווץ לשם. אנו נוותר על לא מעט שטחים וסוגיות, הפלסטינים יוותרו גם הם על כמה דרישות, ונסגור דיל. לא בין מדינות, אלא בין אנשים. אולי לראשונה הפלסטינאים יקימו סופסוף מדינה פלסטינית,אינשאללה סוציאל-דמוקרטית, וייהנו ממנה. אני לא מבין למה לפלסטינים לא בוער להגיע איתנו להסכם, ואני לא מדבר על הפוליטיקה אלא על השיח הציבורי שם, על הסלונים שלהם. הרי משם  אמורה השפה לצאת אל הרחוב ולחלחל במעלה השלטון! מה אומר הלך הרוח שלהם?   אם הצדדים יעזרו אחד לשני, זו תהיה אמנם לידה קשה, אבל היא יכולה להיות נס אמיתי שיהפוך את המציאות למשהו אחר. האזור הזה, עם כל הפוטנציאל התיירותי שלו, יהיה מנוף אדיר למזה"ת נכון.

אבל בשביל משהו שדומה לנס אמיתי, שני הצדדים צריכים להקריב. בשם הזמן שלנו והדור שלנו, עלינו לגשר ולהניח בצד את כל משקעי העבר. עלינו לבוא מהמקום של החיים ולא של המתים, ולשאוף להסתכל קדימה.  לכלי התקשורת בשני הצדדים יש תפקיד קריטי בעניין הזה.על התקשורת להתגייס ולהעביר לאזרחים את המסר הבא: אל תשנאו את הצד השני, הוא לא הבעיה שלכם. דברים כאלה בסופו של דבר יכולים לעזור מאוד. פשוט תאהבו את עצמכם, ותהיו גאים בזה שאתם מקיאים את השנאה מכם החוצה.

כל זה אפשרי, גם בלי חזרה לקווי 67 הצרים. אנחנו מקבלים את המצב של מדינה יהודית אחת מוקפת בארצות ערב רבות, אבל בלי הבעייתיות של קווי 67. רק התמימות כנראה יכולה לסכסוך הזה, או רק מה שנראה כתמימות ובעצם מתברר כדרך הנכונה, האסלית ,האמיתית, בה נוהגים בני אדם. הדרך היא כמובן להסתכל על המציאות שלנו כאן ועכשיו, ולעשות תיקון גדול למעננו ולמען הדורות הבאים. מובן שגם בעניין הזה אפשר בסופו של דבר להתגמש קצת, אבל אם להיות ריאליים, אני מאמין שאפילו הצד השני, באיזשהו מקום, יכול להבין אותנו, כשם שאנחנו מסוגלים להבין ולהתחשב בסוגיות רבות אחרות.

אשמח לשמוע את דעתכן/ם בעניין

שימי שיידר

מודעות פרסומת
:קטגוריותדעות
  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: