ראשי > דמוקרטיה, דעות, פרשת השבוע, צעירי התנועה הירוקה, קיימות > פרשת השבוע – בְּהַר סִינַי

פרשת השבוע – בְּהַר סִינַי

על נורמליות

כבר רש”י שאל “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”, כלומר מדוע מכל המצוות שבתורה נבחרה מצוות שמיטה שיאמר עליה כי ניתנה דווקא בהר סיני (“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן” ויקרא כה א-ד). אולם בין התשובות הרבות שניתנו חסרה האבחנה שנושאהּ האמיתי והמרכזי של הפרשה הוא בכלל לא השמיטה, אלא היובל. מצוות השמיטה, שניתנה כבר קודם ותשוב אח”כ (שמות כג י-יא, דברים טו א-יא), מוזכרת כאן באופן טכני, כהקדמה וכהנחיה למניין שבע שמיטות להגדרת יובל (“וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִיםשֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים יוֹבֵל הִוא” ויקרא כה ח-י). מצוות היובל היא שנזכרת רק פעם אחת בתורה (ובתנ”ך בכלל), דווקא בהר סיני; על-כן יש לשאול “מה עניין יובל אצל הר סיני”.

מעמד הר סיני הוא מאורע יחידאי, חד-פעמי, טהור ונשגב. הוא מציין נקודת ביניים, בין עבר לעתיד, נקודה שבכוחה לשנות תודעה וזהות, ולהפוך אספסוף של עבדים ליחידה לאומית. רק אמונה מלאה באידיאל יכולה להוביל התמרה שכזו, ולהוביל מהפכה “מעבדות לחירות”. אמונת עם ישראל מתבטאת בהכנות ובהיטהרות (“וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים… וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת”  שמות יט י-יב), ואלהים מוכיח את גודל השעה, ואת החריגות העל-טבעית של המאורע, באוסף נסים (“וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ…” שמות יט טז-יח). מעבר להיותו ניסי כשלעצמו, מעמד הר סיני מייצג את שיאו של רצף ההיסטוריה הניסית שמיציאת מצרים ועד להגעה לארץ ישראל – והוא מתנשא גבוה מעל הניסים האחרים, כרגע בו כל העם ראה את אלהים מדבר מהשמים.

אבל על-טבעיות מהותה ארעיות. ניסים חד-פעמיים לא חוזרים פעם שניה, “וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה… לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים” (דברים לד י), ובחיי עם ומדינה אין להסתמך על הנס. האתגר המקשה והמשמעותי של עם ישראל לא היה לצאת ממצרים (אתגר בו, בעצם, לא השתתף העם כלל), גם לא תקופת-הביניים במדבר – אלא האתגר של הקמת חברה ומדינה באופן קבוע, ובאופן שייעשה לטבעי, אף לנצחי. כמעט כל חגי ומועדי ישראל מציינים מאורע ספציפי, ארעי, ומצוות רבות קשורות ב”זכר ליציאת מצרים” (אפילו שבת). מולם ניצבת מצוות היובל כמצווה של קביעות, מנותקת מרדיפות של העבר, אך גם לא משועבדת לחלומות של עתיד. היובל אינו קשור לא לעבר ולא לעתיד – אלא להווה מתמשך; כלומר לעל-זמניות ולנצחיות.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” (ויקרא כה י)

לא רק אריכות פרק הזמן הנמדד ביובל (50 שנים) חריגה – והרי מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני חלפו רק שלושה חודשים (וממילא היינו רגילים לחשוב לכל היותר בחפזון של ימים או שבועות), ו- 40 שנה היו מספיקות בשביל להמית את כל דור המדבר – אלא שגם מנהגיו מכוונים לעל-זמניות. מנהגי היובל מניחים חברה יציבה, ומכתיבים את המשכה: חברה המחוברת לאדמתה, בנחלות קבועות החוזרות תמיד לאותה משפחה ולאותו שבט. מעמד יציב ונצחי מוקנה גם לבעלות על אחוזות כפריות (ובכך מבסס הפרדה שבטית נצחית) ולערי הלויים (רעיון שיאומץ כ”ואקף”). מצוות השמיטה והמעשרות, ככל המצוות שבין אדם לחברו, מייצרות חברת-מופת. לא כך מצוות היובל – אלו מכוונות שהחברה לא תהיה רק חברת-מופת, אלא חברת-נצח. מעל כל אלה, מעמדו של האדם נקבע כמעמד-קבע: ביובל משתחררים העבדים, שחרור המעיד שטבעו של אדם להיות חופשי, ושעבדות יכולה להיות רק מצב ארעי.

התהוות עם ישראל במצרים ובסיני היתה על-טבעית; אך בכך לא היה די. האתגר שהוטל על עם ישראל היה אתגר של נורמליזציה – להפוך לעם טבעי, היושב על אדמתו, דרך-קבע. דווקא ברגע העל-טבעי ביותר, ברגע החולף של השמע קול אלהים לכל העם, הוטלה עלינו המצווה הטבעית ביותר והמקבעת ביותר – מצוות היובל. זו המצווה “היו נורמלים” – שניתנה בְּהַר סִינַי.

בזמן שהיובל נוהג

מצוות היובל אינן מכוונות רק לישראל-פנימה, למעשה לא יכלו להיות כאלה. לעבדים כנועים במצרים, כמו למיעוט מפחד ומסתגר בגולה, אין עניין ביחסי חוץ ואין שגרירויות; כשם שפליטים ונוודים במדבר אינם מוקד משיכה להגירה. אולם כל אומה אמיתית על אדמתה** נתקלת גם באחרים, ואחראית לכך. שתי פסיקות יובל חשובות מזכיר הרמב”ם בהקשר זה (משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל י’). הראשונה: “בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ:  שנאמר ‘יובל היא’” (יא). כלומר, חלק מהתבגרותה של האומה והפיכתה לנורמלית הוא גם פיתוח בטחון עצמי ככל האומות ובין כל האומות, וההכרה (וההכרזה) בקביעות גם שלהן. כל עוד היינו מפורדים ומפוזרים בין העמים, לאומיותם יכלה להיתפס כמסכנת אותנו (כפי שאכן היתה); אבל עם השיבה לציון, עלינו להתגבר על הפחד. עצם קיומן או נצחיותן של אומות אחרות אינו אמור לאיים עלינו, אם אנו בטוחים בעצמנו. לנו הסיפור והעבר שלנו, והווה ועתיד משלנו – ולהם משלהם. מניין היובלות תקף, באופן טבעי וזהה, לכולם.

הפסיקה השניה: ” ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה…ומקבלין גר תושב… ובזמן שאין היובל נוהג… ואין מקבלין גר תושב” (יא-יב). פסיקה זו מתייחסת להגירה; כלומר לקבלה של זרים המעוניינים לשמור על זרותם (להבדיל מגרי-צדק, המתגיירים ונהיים יהודים גמורים לכל דבר ועניין). משמעות “קבלת גר תושב” היא שבמצב “נורמלי” (“בזמן שהיובל נוהג”) אנו מצווים לקבל זרים, ובלבד שיענו על קריטריונים אנושיים-מוסריים בסיסיים (ויימנעו מעבודה זרה). כידוע, המצווה החוזרת בתורה במספר הפעמים הרב ביותר היא מצוות היחס לזרים אלו לאחר קבלתם – החובה להתייחס אליהם כאל שווים בכל, בחוק ובחברה. חברת-הנצח היהודית אינה אמורה להיות הומוגנית, ויש בה מקום לזרים. כשם שיהודים יכולים לחיות בניכר (ולהתאזרח, ולהיות שווים), כך יכולים לא-יהודים לחיות בארץ ישראל. מדיניות דחיית זרים אפשרית רק במצב “לא נורמלי”, כלומר באופן זמני וקצוב. הרציונל לכך הוא אותה ההבחנה בין חוסר-בטחון ופחד, המובנים כמחלות-ילדות ארעיות, לבין הביטחון העצמי המתלווה להתבגרות, וההופך לטבעי ולקבוע.

מדינה שאינה תלויה בדבר

המעבר מארעיות לקביעות איננו פשוט ואינו מיידי. בעת כיבוש הארץ בימי יהושע, רק כעבור ארבע-עשרה שנים החלו למנות (“עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו”); ובשיבת ציון, השמיטה הראשונה היתה בשנה השלוש-עשרה (משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל י’, א’ ו-ד’). נדרש זמן להכיר את עצמנו, את ערכנו ואת כוחנו (וחולשותינו); ובטחון עצמי, פרטי או לאומי, אינו ניתן על לוחות משמים. אבל זהו תהליך הכרחי, זהו האתגר המהותי ביותר שאחרי הקמתנו כמדינה עצמאית – הפיכנתו למדינה טבעית, נורמלית. בפרוס יום עצמאות נוסף (וכבר חלפו למעלה מיובל שנים מקום המדינה), אפשר לחשוב על הרבה מנהגי-מדינה ארעיים שכדאי שנחליף בקבועים: ביטול התקנות לשעת-החירום (מ- 1945, עוד מימי המנדט), הסדרת מדיניות הגירה (אין לנו), מדיניות תכנון לדיור, סביבה וחברה (גם אין), קביעת גבולות, חוקה; אבל כולם בסופו של דבר סימפטומים בלבד – של תפיסתנו העצמית כזמניים.

מדינה אינה יכולה להתקיים מתוך תחושה קבועה של ארעיות, או מתוך פחד תמידי. מדינה שאינה מסוגלת לנהוג כלפי פנים כבטוחה בטבעיות של קיומה, שאינה מסוגלת להחליט ולהודיע “שהיובל נוהג בארץ”, אינה יכולה לצפות שהיובל ינהג בחו”ל, כלומר שאומות העולם יקבלו אותה כעובדה מוגמרת. חברים רבּים וטובים, ציונים, אידיאליסטים, עדיין מתעסקים בניסיונות להצדיק את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, כאילו לא חלפו 63 שנות עצמאות על אדמתנו, כאילו יש עוד איזשהו טיעון לוגי שישכנע את מי שטרם השתכנע. חמור מכך: כאילו אינם מבינים שבעצם הדיון על הצדקת המדינה הם מְחַיִים את השאלה ואת האפשרות של תשובה שלילית. הרי אין מדינה בעולם בגילנו שנשקלת האפשרות “לבטלה”, זהו מהלך בלתי-טבעי ובלתי-אפשרי. הנצחת הדיון היא שידור חוסר-טבעיות כלפי חוץ, והנצחת הפחד כלפי פנים; בכל פעם שאנו נמנעים מלומר בפשטות “אנחנו כאן, אנחנו נשארים”, אנחנו הופכים את עצמנו לפחות טבעיים, ולמוטלים-בספק.

כשל השיח הזה אינו בלעדי לאף צד פוליטי. הוא קיים בקרב חלקים מהאנטי-ציוניים בשמאל, הסבורים שאם רק ימצאו מספיק עדויות מרשיעות לעוולות, יוכלו לגזור על ישראל undo בינלאומי כלשהו. הוא קיים בימין הקיצוני המאמין בדיוק באותה אפשרות, ומרוב פחד ממנה מכחיש כל עוולה וכל עדות פן תשמש נגדנו במעין בית-דין בינלאומי לביטול מדינות (אין כזה, ולא היה מעולם) – ובכך מחזק בדיוק את אותם מחפשי-עדויות-מרשיעות. הוא קיים גם בכל מיני גורמי “מרכז” מקוריים, המשוכנעים בבסיסם שבאמת מרוב רע צריך היה לבטל את המדינה, אבל “אנחנו מיוחדים”, “יש לנו משימה/שליחות“, “חברת מופת תהיה התשובה” (בעודם מתעלמים מכך שאף אחד מהמרשיעים בפוטנציה לא מאמין בשליחות שלנו, או מכך שבזמן הקרוב לא תהיה כאן חברת מופת). אלו מפחדים ורדופים בידי איזשהו עבר, בעוד אלו מאמצים תקוות-שווא משיחיות לעתיד. כל התפיסות הללו הן בוסריות באותה מידה. במסכת אבות (ה טז) נאמר “כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם”; בכל התפיסות הללו, מדינת ישראל – לטוב או לרע, בין אם בפחד או בתקווה – תלויה בדבר. רק יוכח שיש/אין עוול, רק תמצא/תופרך הצדקה – בכך תלוי גורל המדינה. על-כן, בכולן מדינת ישראל עודנה זמנית – לתפיסותיהם, אם יתבטל הדבר, תתבטל המדינה.

אין לנו מה לפחד מהעבר; ועלינו לבנות עתיד טוב כמידת יכולתנו, בכל מקרה. אבל האתגר החשוב ביותר שעלינו להשלים הוא לקיים סוף-סוף מדינה נורמלית וטבעית, בהווה ולאורך זמן: מדינה שברור שעברהּ בעייתי, ושעתידה לא מושלם – כמו של כל מדינה אחרת – ומכירה בכך שזה טבעי. מדינה שמשלימה עם ביקורת (גם אם אינה אוהבת או מחבקת את המבקרים), כי אינה מפחדת ממנה; מדינה שמבחינתה אין דבר טבעי ובטוח יותר מעצם קיומה; מדינה שיכולה להתחיל לחשוב על עצמה גם ביובלות – ולנהוג בהתאם. בכך נוכל להשתחרר מהפחד , ולהשלים את הציווי מהר סיני – “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ“.

בברכות חג עצמאות שמח, נחמה לנכבה, ושבת שלום

* אינני רב ואינני מוסמך לפסוק הלכה; על-כן אין לפרש את דברי כדיון הלכתי. הדיון הוא בערכים ובהשראה, לא ב”מה אלהים התכוון”.

** קיים דיון ההלכתי בקשר שבין המצאות עם ישראל בארצו לבין שאלת תחולת היובל, ובכלל זה מתי דאורייתא ומתי דרבנן, מתי מנו ונהגו, מתי הפסיקו וחידשו, מתי רק מנו, ומתי הפסיקו גם למנות. היות שאינני מתעסק בהלכה, לא אעסוק בכך.

מודעות פרסומת
  1. מאי 14, 2011 ב- 2:24 am

    פוסט מצוין!

  2. גיל
    מאי 17, 2011 ב- 12:42 pm

    יישר כוח! כתבת יפה מאוד.

  3. מאי 17, 2011 ב- 1:49 pm

    תודה 🙂

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: