ראשי > פרשת השבוע > פרשת השבוע – בֹּא

פרשת השבוע – בֹּא

החיים הם סדרה של מאבקים ומבחנים. האופי והנושאים הספציפיים אמנם משתנים מתקופה לתקופה ומשנה לשנה, אולם כל עוד העולם איננו מושלם, על כולנו נגזר להתמודד בו ועימו, לטוב ולרע. אפילו ניצחונות אינם שלמים או מושלמים, ומהווים הקדמה למאבקים חדשים. הפסד גדול נרשם השבוע לשוחרי הדמוקרטיה בישראל (עם הקמת ועדת חקירה פוליטית), אך גם ניצחון קטן, בדמות פסיקת בג"צ נגד כפיית הפרדה בין גברים לנשים בקווי תחבורה ציבורית. שתי ההחלטות אינן סוף הסיפור; אך הן נקודות-ציון, לפתיחת מאבקים חדשים וראויים.

גם עבור בני ישראל, השחרור "מעבדות לחירות" היה הרבה יותר מהקלה בעבודות, אלא במובנים רבים את ההיפך הגמור – תוספת של איסורים, הגבלות, מצוות וחומרות. מעבר לשינוי הטכני, של החלפת סט הגבלות אחד באחר, משמעות ה"גאולה" היתה תחילת חובתם של הישראלים לקחת אחריות על עצמם. כל עוד היינו עבדים במצרים, אלהים הכה את המצרים בעבורנו ("כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא ד), וכמאמר הזכור היטב מתוך ההגדה לפסח, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו"). אפילו על גדת ים-סוף, עדיין היה רק אלהים אקטיבי, בעוד אנחנו נותרנו סבילים לחלוטין: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד יד). אולם בכך תמה תקופת התמימות וההשענות הבלעדית; וגם עבור עם ישראל החלה תקופה ארוכה (שטרם תמה) של מבחנים.

על מבחן ראשון של עם ישראל מרומז כבר בפרשתנו. בעצם נראה שפרעה נטה להסכים לדרישות משה ואהרן לשחרר את עם ישראל לימים-מספר על-מנת "לחגוג חג לה'", והחל משא-ומתן לגבי מי ישוחרר ומי יִוָּתֵר. דרישת משה ואהרן היתה כוללת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ…כִּי חַג ה' לָנוּ" (שמות י ט). מסתבר שבמצרים לא היה מקובל לשתף נשים בפולחנים הציבוריים; על-כן שלל פרעה את הבקשה, והתיר יציאה לגברים בלבד: "לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה'–כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י יא). בצעד אמיץ משה ואהרן, מנהיגי היהדות של אז, סירבו לשחרור חלקי, לשחרור לגברים בלבד בעוד הנשים מודרות מאחור. בכך האריכו את העבדות לעם כולו, וממילא הטילו מכות נוספות על המצרים; אולם הם עמדו במבחן. משה ואהרן הוכיחו שחגי אלוהי ישראל שייכים לכולם; ושפולחן בו אסור לנשות-ישראל להשתתף, אינו ראוי אף לגברים.

הדרת הנשים במצרים לא התמצתה בהדרה מהפולחן בלבד; בהתחשב בכך שפרעה נחשב לאל עלי-אדמות ושכל ממשלו נשען על טקסים וחרטומים, כנראה שהנשים הודרו במצרים מהחיים הציבוריים בכלל.  זו אולי הסיבה לכך שאת כל ההתנהלות מול פרעה ניהלו משה ואהרן, בלי אחותם מרים. סופו של המבחן הראשון בו עמד עם ישראל, מבחן הפמיניזם, מובא מעברו השני של ים-סוף, כאשר מיד לאחר היציאה ממצרים הדכאנית, שבות נשות ישראל אל לב הבמה הציבורית: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת : וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם  שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו כ-כא). כזכור, במצרים היה אהרן "נביא לפרעה" – כי מצרים לא יכלה להכיל אישה בתפקיד שכזה. אך מיד עם הגאולה אהרן חדל להתקרא נביא, ועבור עם ישראל המשוחרר תוארו עבר למרים, אחותו הראויה ממנו. כך בתוך סיפור שחרור עם ישראל ממצרים מופיע גם סיפור של שחרור נוסף.

הרבה כספים, וזמן, וסיוע חיצוני מוקדשים כמעט לכל מאבק בחיים בכלל ובישראל בפרט; אולם את מידת הצלחתנו לעמוד בהם יכולים רק אנחנו לקבוע, פנימית. גם עבור עם ישראל, שימשה תקופת מצרים כמודל של איך ראוי (לא) להתנהג, ומה צריך לתקן; מהות המבחנים בהם עמנו ניצב מעולם היא עד כמה הצלחנו להפיק את הלקחים מאז ולעמוד בהם. את מידת ההצלחה לא יכול לקבוע עבורנו אלהים או אף גורם חיצוני אחר; ואלהים אף לא מתיימר לקבוע עבורנו. זכינו לנבואות-נחמה רבות על אודות שגשוג, שלום, שינוי סדרי-עולם; דווקא בהפטרת השבוע (ירמיה מו יג-כח, מנהג אשכנז וספרד) אין דבר מכל אלה. בצמוד לשחרור ממצרים, הלקח החשוב ביותר מאלהים הוא לא התחייבות מצידו לפתור לנו את הבעיות או לדאוג שאנחנו נצליח, אלא דווקא אך ורק ההבטחה שנזכה להגיע למבחן בעצמנו: "אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב… כִּי אִתְּךָ אָנִי        כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה          וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ." (ירמיה מו כח). יש כאן הבטחה דווקא לעונש, דווקא תזכורת שאי-אפשר לרמות או להתחמק. זו קריאה לאחריות אישית, והתחייבות לכבד אותה – לחיוב ולשלילה; לתקווה ולנחמה.

בהצלחה רבה בכל המאבקים אשר נכונו לכם ולנו

שבת שלום ושנה טובה.

מאת: אופק בירנהולץ. יו"ר סניף ירושלים של התנועה הירוקה

מודעות פרסומת
:קטגוריותפרשת השבוע
  1. ברק
    ינואר 7, 2011 ב- 10:20 am

    אם הצעת חוק לשקיפות מקורות המימון של ארגונים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית היא הפסד גדול לשוחרי הדמוקרטיה בישראל, אין לך אפשרות להטיף למוסריות.

  2. אופק
    ינואר 8, 2011 ב- 12:28 pm

    קודם כל, אני לא מטיף לשום דבר – אני מציע פרשנות ואומר מה דעתי והרגשתי לגבי הפרשה, אתה מוזמן לקחת או לדחות כרצונך; אתה גם מוזמן לבחור לעצמך מה המבחנים והמאבקים החשובים לך. מבחינתי עצם זה שאכפת לך ושאתה מנסה זה כבר חשוב.

    וספציפית – לא מדובר כאן על הצעת חוק שקיפות למקורות מימון וגו':
    א. לא מדובר בהצעת חוק בכלל, אלא בועדת חקירה; וספציפית, אפילו לא חקירה רצינית (חקירה פלילית רצינית מקיימים בפרקליטות, ולחקירות שמטרתן מידע לציבור יש את מרכז המחקר והמידע של הכנסת) – אלא חקירת-שואו בלבד, בה ח"כים יושבים מול מצלמות בשביל זמן מסך. האמת וזכות הציבור לדעת הן האחרונות שתרווחנה מה"חקירה" הזו.
    ב. ההצעה ספציפית מתייחסת ל"ארגוני זכויות אדם", לא לכל הארגונים "ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית", כפי שכתבת.
    כלומר, ההצעה הזו היא בסופו של דבר משחק של פוליטיקאים שרוצים לנגח ארגונים ספציפיים בשביל להרוויח זמן-מסך מול קהל ספציפי; זה עיוות של כלי פרלמנטרי ודמוקרטי חשוב. וזה, אכן, הפסד לשוחרי הדמוקרטיה בישראל, לי ולך.

    המשך שבת שלום 🙂

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: