ראשי > פרשת השבוע > פרשת השבוע – שְׁמוֹת

פרשת השבוע – שְׁמוֹת

לסירוב-פקודה, או אי-ציות אזרחי, תמיד היה חלק מרכזי בתולדות עם ישראל. למעשה, למקרה המתועד הראשון של אי-ציות אנו חבים את עצם קיומנו, ושתי הסרבניות זוכות להנצחת זכרן לעד בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א טו-יז). עם-ישראל ניצל מכליה בזכות שתי נשים, אשר חרפו נפשן, המרו את חוק המלך, וצייתו לצו מוסר עליון יותר. מעניין לשים לב שהסרבנות היתה על-דעת עצמן, לא בהנחיה מלמעלה; לא ניתנה למיילדות כל פקודה מאלהים לסרב (וממילא העניין כולו קדם למתן-תורה ולפירוט המצוות) – ואף-על-פי-כן היו מניעיהן הפנימיים מוסריים, אפילו אלוהיים – היה להן ברור שצו המוסר מתחייב מרצון האל ("וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים"). אלהים אמנם נמנע מלהנחותן מראש, אך בהחלט מתגמל אותן בדיעבד על בחירתן בסירוב: "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת… וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" שמות א כ-כא). בכך אלהים מאשר את שהיה ברור: שהמוסר האלוהי ניצב כנגד הרג תינוקות; שפקודה להרוג ילדים חפים-מפשע היא בלתי-חוקית בעליל.

סתירה! הרי סיפור המיילדות הוא כבר לקראת סוף תקופת העבדות במצרים, והרבה קודם, עוד בתקופת אברהם, מצאנו סיפור ובו מסר הפוך: הרי בנסיון הגדול ביותר במורשת האבות, נסיון עקידת-יצחק, אלהים הורה מפורשות לאברהם להרוג את יצחק ("קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק…וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" בראשית כב ב). אז אברהם דווקא ציית, בלי להרהר בדבר אהבת אב-לבנו או שיקולי מוסר; וגם אז אלהים הבהיר את עמדתו בדיעבד, הפעם בעד הציות, נגד הסירוב, ונגד המוסר, ותגמל את אברהם על בחירתו: "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתּ אֶת-בִּנְךָ…כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ… וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב טז-יח).

בטעות מנסים לתרץ את הדילמה בתשובה התמימה שצו אלוהי דוחה את צו המוסר, בעוד שצו שמקורו אנושי איננו. את ההפרכה ניתן ללמוד מסיפור שלישי ונשכח של "פקודה בלתי-חוקית" המופיע בהמשך פרשתנו. במעמד הסנה-הבוער, אלהים תיאר למשה כיצד יוציא את ישראל ממצרים, כיצד יכה את המצרים, ולבסוף, במעין הערת-אגב, הוסיף גם צ'ופרים חומריים: "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם" (שמות ג כב). אין ספק שהפקודה ניתנה, ובמקרה זה אין ספק שבני ישראל מילאו פקודות, כמתואר אח"כ: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת…וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם." (יב לה-לו). מנין לנו שדווקא הפעם הפקודה היתה בלתי-חוקית, ושדווקא כאן היה על בני ישראל דווקא לסרב?

שתי דרכים בפנינו: הראשונה היא לנתח את הפקודה עצמה, מראש; והשניה לנתח את תוצאותיה בדיעבד. מראש ברור לנו שהציווי מתומצת במילה "וְנִצַּלְתֶּם", החוזרת בתיאור מילוי הפקודה "וַיְנַצְּלוּ". הפקודה דורשת מפורשות מישראלים לנצל, במילים אחרות לעשוק, את המצרים. אין מדובר כלל ב"תגמול", או "פיצוי"; אין מדובר אפילו בניצול של עשירי מצרים או אלו שהרוויחו מהעבדות. הפקודה המפורשת מפרטת "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ", כלומר הרווחים החומריים נלקחים דווקא על חשבון השווים (השכנים) והחלשים (העבדים, הפועלים הזרים, העוזרים במשק הבית). הממסד המצרי ללא ספק התעלל בישראלים; אך כאשר הישראלים מבקשים להגיב דווקא כנגד דלת-העם, זהו ללא-ספק ניצול.

אולם לדעתי עדיפה הדרך השניה: את המקרה הזה מוטב לדון על שם סופו. והרי הסוף ידוע: כל אותו זהב, כל אותו הגזל, סופו שהותך לעגל הזהב, כתיאור אהרן: " וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב כד). הזהב שמקורו בחטא הגֵזֶל, סופו שהוביל לחטא העֵגֶל, וכ- 3000 חללים מישראל נהרגו כעונש. זהו המקרה הקלאסי המתואר בקהלת: "רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע" (קהלת ה יב-יג). מכאן ברור שהיה צריך לסרב לקחת חלק בניצול, ברור שהפקודה היתה בלתי-חוקית: וכפי שאלהים תגמל לטובה את שפרה ופועה על אי-ציות ראוי, כך הוא העניש את עם ישראל על ציות עיוור לפקודה שכזו.

אז במה בעצם נעוץ ההבדל בין שלושת המקרים? למה פעם חובה להרוג ופעם חובה לְחַיות, פעם חובה לציית לפקודת הרג ופעם חובה לסרב לפקודת גזל? לדעתי דווקא יש כאן עקביות מוסרית, ורב הדומה דווקא בין מקרי הגזל (והעגל) למקרה המיילדות: בשני המקרים התקבלה פקודה בלתי-חוקית, בסופו של דבר, מפי אדם. אפילו היו משה ואהרן שליחי אלהים, וטענו לשאוב מסמכותו, הרי שמבחינת המוני ישראל הפקודה התקבלה מפי בני-אדם, והם לא שמעוהּ בעצמם מאלהים. גם פרעה הציג עצמו תמיד כנציג האלים, אף כאל לכשעצמו; וכמובן שגם הוא היה רק בן-אדם. מכאן שרק לאברהם בעצם לא היתה התלבטות מוסרית: הוא אכן קיבל הנחיות אישיות מהגבורה, וודאי שעליו לציית לה. אולם בכל מקרה אחר, בין אם מגיעה הפקודה ממלך מצרים או ממנהיגי ישראל, מרשויות המדינה, מאנשי-רוח או מרבני-הסדר, בשם תורת-אלהים או בשם הדמוקרטיה, אין פטור משיקול מוסרי עצמאי: על כל אדם לשפוט לעצמו שיפוט מוסרי, כשפרה ופועה, ולהחליט אם לציית או אם לסרב.

המסקנה, שאין לבלבל בין דברי אלהים לדברי המדברים בשמו, האזהרה מפני הסכנה בהתעלמות מכך ובפניה לציות עיוור, מבוטאת בתגובת משה לתירוציו של אהרן בעניין העגל (כשלעצמו מקרה מתגלגל של ציות חסר-בלמים, בו אהרן נגרר אחר העם, ולבסוף העם ציית לרעה לאהרן): "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן". דווקא כאשר העם מציית ללא רסנים מוסריים, הוא נקרא "פרוע"; ואפילו הכהן הגדול אהרן, דוברם של משה ואלהים, עלול למצוא את עצמו בתפקיד "פרעה".

מאת: אופק בירנהולץ. יו"ר סניף ירושלים של התנועה הירוקה

 

 

מודעות פרסומת
:קטגוריותפרשת השבוע
  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: